עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Archive for ספטמבר 2012

הפתעה: ישנם ספורטאים מוצלחים במחוזותינו

leave a comment »

נבחרת הדייויס של ישראל

נבחרת הדייויס של ישראל. צילום: קובי אליהו

פרט לבליסת גפילטע-פיש עד אובדן חושים, הוצאת האופניים המאובקות מהמחסן לטובת הטור דה יום כיפור ומלחמה עם השכן מקומה 2 על מיקומה של הסוכה בפיסת הדשא המשותפת של הבניין הקרויה "גינה", ספטמבר מביא איתו שמחה רבה לאוהדי הספורט בכלל, ולחובבי הכדורגל בפרט. הליגות האירופאיות (כולל זו השישית בטיבה באירופה) תופסות תאוצה, הספקטקל הקרוי ליגת האלופות, שהיא כידוע – הליגה הטובה בעולם (הפעם היחידה, פחות או יותר, שלסופרלטיב של תקשורת הספורט ישנה אחיזה במציאות) נפתחת בקול תרועה רמה, השלבים המוקדמים של טורניר בינלאומי גדול מתחילים/מגיעים לישורת הסופית (תלוי באיזו שנה מדובר), ובאופן כללי, אוהד הכדורגל הממוצע מקבל מחדש משמעות לחייו האפורים, עמוסי המשכנתאות, עליית המחירים והוצאת הילדים מהגן.

על מחזור הפתיחה הנפלא של ליגת האלופות אין צורך להכביר במילים. מי שראה, ראה. ומי שלא, כנראה שזה לא נמצא בראש מעיניו. מכיוון שישראלים אינם מצטיינים בשלל ענפי הספורט השונים בדרך כלל (ושם מילה על האולימפיאדה האחרונה), כדאי להתעכב על שני ההישגים של הספורט הישראלי בשבוע החולף.

נתחיל דווקא מהסוף. התיקו, אותו השיגה אמש עירוני קריית שמונה מול אתלטיק בילבאו הספרדית במסגרת הליגה האירופית, באצטדיונה של האחרונה – "סאן מאמס", הוא לא פחות מסנסציוני. בילבאו הינה קבוצה בעלת היסטוריה מפוארת בכדורגל הספרדי. היא מחזיקה באמתחתה 8 אליפויות ו-23 זכיות בגביע הספרדי (אל מול זכייה בודדת של קריית שמונה באליפות המדינה בעונה החולפת, ושתי זכיות נוספות בגביע הטוטו, שכל השוואה שלו עם טורניר גביע אחר, גם אם מדובר בגביע למקומות עבודה בנפאל, תעשה עוול לאחרון). למרות שבשנים האחרונות מדובר בקבוצת אמצע טבלה טיפוסית, שאיננה מאיימת על אריות הכדורגל הספרדי, היא הגיעה פעמיים לגמר הגביע הספרדי, ולגמר של אותה ליגה אירופית אשתקד. תקציבה של בילבאו גדול פי 12 (!) מתקציבה של קריית שמונה, ולמרות זאת, אלופת ישראל לא נפלה אמש ביכולתה מהקבוצה הבאסקית. תוסיפו לכך את העובדה שהכדורגל הישראלי חטף נוקאאוט בדמות שתי התוצאות המביכות של הנבחרת הלאומית בפתיחת מוקדמות מונדיאל 2014, ותקבלו תוצאה מרשימה. בינתיים (טפו טפו טפו), האלופה הישראלית מגיעה להישגים נאים על הבמה המרכזית, ולנו נשאר רק לקוות שתמשיך כך.

ומבמה מרכזית אחת לשנייה. בתחילת השבוע, בין ההכנות הקדחתניות לחגיגות בואה של שנת תשע"ג לבין התמקצעות בספורט הלאומי – שליחת ברכות שרשרת, התפספס במעט ההישג הגדול של נבחרת הטניס שלנו בגביע דייויס, הלוא הוא – "מונדיאל הטניס" (אפרופו כותרות/שמות מפוצצים שניתנים על ידי תקשורת הספורט הישראלית ללא כל סיבה נראית לעין. פרט לכך שהיא גרועה כמובן). גיבור הניצחון, שהחזיר את נבחרת ישראל לבית העליון של הטורניר לאחר היעדרות של שנתיים, היה אמיר וינטרוב, שניצח בשני משחקיו את יריביו היפנים. וינטרוב, שממוקם במקום ה-214 בעולם בדירוג הטניס העולמי, גבר על שחקנים שממוקמים כ-150 (!) מקומות מעליו. בכך שיפר את סטטיסטיקת המשחקים שלו במדי הנבחרת לשלושה ניצחונות אל מול הפסד בודד. בראיון לאתר וואלה! ספורט שהתפרסם היום, מדבר וינטרוב על הקשיים הטמונים בקריירה של טניסאי מקצועני במדינה בה תרבות הספורט מסתכמת, במקרה הטוב, בקפיצות למזרקה בכיכר רבין לאחר זכייה של מכבי תל אביב ביורוליג, ובמקרה הרע (שלצערנו נפוץ הרבה יותר מהמקרה הטוב), בקטטות המוניות במגרשי הכדורגל, שלא היו מביישות אף סרט קונג פו דל תקציב. חוסר המימון מצד המדינה, הקושי במציאת ספונסר, נסיעות לטורנירים נידחים ברחבי העולם המשולמות מכיסו הפרטי של הספורטאי, הינן קצה הקרחון של אותם קשיים. נותר לקוות כי וינטרוב, אשר חגג את יום הולדתו ה-26 באותו ניצחון על היפנים, יצליח למנף את העניין הציבורי והתקשורתי בו, ויפרוץ את מחסום מאה הטניסאים הטובים בעולם. אנחנו, כיאה לאוהדי הצלחות (ועוד יותר – אוהבי כשלונות), כנראה נשכח ממנו עד למשחק גביע הדייויס הבא מול צרפת.

אין ספק שבשני המקרים הנ"ל ספורטאינו בניכר בורכו בלא מעט מזל (מה לעשות שהמזל הולך עם הטובים, כמאמר הקלישאה, ואנחנו פשוט לא טובים), ובכל זאת, הישגיהם ראויים לציון. מעבר לכך, תפקידנו בתור אוהדי ואוהבי ספורט בשיפור תרבות הספורט הקלוקלת שלנו, הינו שימת הדגש על אותן הצלחות מעטות, ולא שמחה לאיד באותם כשלונות מהדהדים. מכיוון שהישועה אינה תגיע לא מעסקני הספורט, שעסוקים בעיקר במסיבות קוקטייל במקום פיתוח הענפים עליהם הם אמונים, וכנראה גם לא מהספורטאים עצמם (וכאן אני מתייחס בעיקר לכדורגלני ארצנו שמעדיפים להתייבש על ספסלי קבוצות במזרח אירופה במטרה לנפח את חשבונותיהם בכמה גרושים נוספים), הכדור נמצא בידיים שלנו. במקום לבזבז כסף על מנויים לליגת העל(ק), צריך וניתן למלא את אצטדיון הטניס ברמת השרון כשנבחרת ישראל משחקת, לדחוף את נבחרת כדורעף הנשים שלנו קדימה במשחקי הבית שלה, להגיע לתחרות הגראנד פרי הבינלאומית בהתעמלות אומנותית שמתקיימת אחת לשנה בחולון, ובאופן כללי – לשנות את שיח הספורט בישראל. אבי לוזון לא יעשה את זה, אנחנו יכולים.

נ.ב. בוריס גלפנד (סגן אלוף העולם בשחמט, להזכירכם), עוד אחד מאותם ספורטאים אשר נישא על כפיים תקשורתיות וציבוריות במהלך התמודדותו על תואר אלוף העולם, ונעלם בתהום הנשייה לפני שהספקתם להגיד "הצרחה", משחק בימים אלה בגראנד פרי בלונדון המפגיש את צמרת השחמט העולמית. שיהיה לו בהצלחה.

בין סטס לסילביו – שערוריות בפרובינציית ישראל

leave a comment »

פרשת שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, שהרעידה את אמות הסיפים של מדינתנו הקטנטונת השבוע, הזכירה לי בפעם המי יודע כמה, עד כמה אנחנו פרובינציאלים. תושבי מדינת ישראל נושאים את מבטם בערגה לעבר מדינות מתוקנות יותר (ופחות), וחומדים לעצמם פוליטיקאים שיסתבכו בפרשיות כאלה ואחרות, כשהעדיפות ניתנת לשערוריות מין. הרי אם סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה לשעבר, יכול לארח במעונו מגוון בנות-עשרה למסיבות "בונגה-בונגה" הידועות לשמצה, ואם אליוט ספיצר, מושל מדינת ניו יורק לשעבר, ניצל את מעמדו הרם על מנת לבחון את טיב נערות הליווי במדינתו, ואם הסקסופוניסט החובב – ביל קלינטון – מצא שימוש מקורי מאוד לסיגר, בעודו נושא את התואר המחייב "מנהיג העולם החופשי", אז למה לא אצלנו?

הרי אם נשים לרגע את הקלפים על השולחן, מדינת ישראל מחזיקה בידיה בכל נתוני הפתיחה על מנת להוות כר פורה לשערוריות מין של פוליטיקאים – פוליטיקאים חסרי בושה? יש. אווירה סליזית ים-תיכונית? יש. מספרי טלפון של עיתונאים בחיוג מהיר אצל נבחרי הציבור (ולהיפך)? יש. בקיצור, אם סילביו יכול, אז למה לא סטס?

מכאן ניתן להסיק כי המקור למחסור בפרשיות מזן כזה, הינו בפוליטיקאים עצמם. אין להם בעיה להיתפס כשהם מעבירים מעטפות מנופחות בכסף (זר, יש להניח), אין להם בעיה להדליף מידע לתקשורת מישיבות ממשלה בהן המילים "סודי ביותר" הן קצת יותר מסיסמא צבאית שחוקה, אין להם בעיה למכור את הערכים, האג'נדות, וה-"אני מאמין" שלהם לכל המרבה במחיר, אבל להיתפס עם המכנסיים למטה? עד כאן. לא בבית נבחרינו. היו ניסיונות מצד נציגינו להתגמש קצת, ולהכניס את ישראל למועדון מכובד לא פחות מה-OECD, כשהבולט מביניהם הינו "פרשת הקלטת הלוהטת" (שימו לב עד כמה השם נדוש) של ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. אך ניסיונות אלה גוועו בקול ענות חלושה (אני בכוונה לא מזכיר את הרשעתו של משה קצב, כי אונס זה אונס, וכצל'ה בביריות ואזיקים זה כצל'ה בביריות ואזיקים).

ואז הגיע סטס, והארץ רעשה וגעשה. במבט ראשון נראה כי לא חסר בסיפור הזה מאומה. הכל בהתאם לספר החוקים (של שערוריות המין של פוליטיקאים), פרט לכך שה-"סמים" מתוך "סקס, סמים ורוקנרול" המיתולוגי, הוחלפו באלכוהול, והרבה ממנו.  אבל כשמתעמקים קצת בסיפור, מגלים כי כוס המים בה התרחשה הסערה, קטנה מאוד, ובכלל מדובר במים בטעמים, וגם הסערה היא לא בדיוק סערה (בכל זאת, ספטמבר). הרי בינינו, מה הוא כבר עשה? השתייה שלו, אם כבר, הזיקה הרבה יותר לציבור דוברי הרוסית בישראל בכך שהיא חיזקה את הסטריאוטיפ של "הרוסי השיכור". ביקוריו במועדוני חשפנות, גם אם התבצעו חדשות לבקרים, אינם מנוגדים לחוק בפעם האחרונה שבדקתי. נפשם הרכה של מאבטחיו שהושחתה עקב ביקוריו החוזרים ונשנים בצד האפל והלא נכון של חיי הלילה התל אביביים? נו באמת. מעניין שהזובור שהם עברו ביחידה הקרבית אליה הם השתייכו בעבר השאירה את נפשם לא מצולקת, בעוד חשפנית עם איפור מוגזם גרמה להם לרעוד מבכי בפינה ולקרוא לאמא (אני לא הייתי מגזים, אם הם לא היו מגזימים בתחקיר של עמית סגל בחדשות ערוץ 2).

למרות כל האמור לעיל, איך שלא מסובבים את זה, אם הדברים אכן התרחשו במציאות, זוהי התנהגות שאיננה הולמת שר (או כל נבחר ציבור אחר) במדינת ישראל. שר התיירות צריך לעשות עם עצמו חושבים (זמן טוב עכשיו. ימים נוראים וכו'). הממונים עליו (יו"ר מפלגתו וראש הממשלה) צריכים גם הם לעשות חושבים, ולהחליט האם הם רוצים שאדם כזה יעמוד בראש משרד מייצג וחשוב כל כך.

אבל בישראל כמו בישראל, צריך לקחת את הפרשייה הנ"ל בפרופורציות הראויות לה. כמו שליהי גרינר היא לא קים קרדשיאן, טוטו תמוז הוא לא מריו באלוטלי, אבי נשר הוא לא מרטין סקורסזה, ובאופן כללי – פרט לבר רפאלי, כמה הייטקיסטים וכמה מדענים, אין לנו יותר מדי במי להתגאות, כך גם סטס מיסז'ניקוב הוא לא סילביו ברלוסקוני. ובמילים אחרות – איפה אנחנו, ואיפה ה-"בונגה בונגה"?