עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Archive for נובמבר 2012

גם להפגין צריך לדעת

leave a comment »

מחר, ביום חמישי ה-15 בנובמבר, מתוכננת הפגנה מול מצודת זאב בתל אביב, אשר כותרתה: "לא למלחמה! מפגינים נגד מלחמת בחירות". אני מניח שלא צריך להכביר במילים בדבר השקפת עולמם הפוליטית והמדינית של המפגינים. אחת הטענות שעלו לא אחת במהלך היום, ולא רק מכיוונם, היא שמבצע "עמוד ענן" הינו ספין פוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון, אשר נועד להגדיל את כוחם לקראת הבחירות אשר ייערכו בעוד 69 ימים.

מי שמעלה טענות אלה, כנראה שניחן בזיכרון קצר. בדצמבר 2008 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", אשר היווה את המבצע הצבאי הרחב ביותר בהיקפו ברצועת עזה בשנים האחרונות, עד היום. מבצע זה הסתיים כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה-18. אהוד ברק כיהן אז, כמו היום, כשר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. ההבדל היחיד הוא, שאז, בניגוד להיום, הוא שימש כיו"ר מפלגת העבודה. ההערכות טרם הבחירות דיברו על כך, שברק, אשר מותג כ-"מר ביטחון", ירוויח אלקטורט כתוצאה מהמבצע. בניגוד לאותן הערכות, ספגה מפלגת העבודה מכה קשה בבחירות. כוחה הצטמצם בשליש – מ-19 מנדטים בכנסת ה-17, ל-13 בלבד בכנסת הנוכחית. על נתניהו אפשר להגיד הרבה מאוד דברים, רובם אף נכונים, אך בדבר אחד תהיה הסכמה גורפת גם בקרב מתנגדיו החריפים ביותר – מדובר בפוליטיקאי מהמעלה הראשונה. גם בברק, שחווה על בשרו את אותה מפלה פוליטית, לא ניתן לחשוד שיצא למבצע זה מהמניעים הלא נכונים, בייחוד שכל קמפיין הבחירות הנוכחי שלו נשען על מועמדותו למשרת שר הביטחון. ברק לא מכה באותו מקום פעמיים, כפי שאתם יודעים.

כל זה לא מקטין, ולו במעט, את האחריות של הממשלה לביטחונם של אזרחיה. העובדה שבמשך ארבע שנים העומדים בראשה לא הנידו עפעף מנגד מטחי הרקטות החוזרים ונשנים על יישובי הדרום, יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בקלפי. רק שביטוי זה צריך להגיע מהמניעים הנכונים, ולא בגלל חוסר הבנה פוליטית בסיסית המשוללת כל יסוד.

וכאן אני מגיע לנקודה הכי חשובה. השקפת העולם השמאלנית-ליברלית מכילה בתוכה לא מעט יסודות נכונים וחשובים. כל בן אדם רציונלי רוצה לחיות בשלום לצד שכניו ומאמין בשוויון בסיסי המגיע לכלל בני האדם. אך במקרה זה, מדובר בהפגנה המשוללת כל אידיאולוגיה. בחירת המיקום הגיאוגרפי של ההפגנה, מצודת זאב – מעוזו של הימין הישראלי, איננה מקרית. מארגני ההפגנה מונעים משנאה עיוורת כלפי הימין הישראלי והעומד בראשו. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר לא יוחלף השלטון בישראל, ולא מתוך הרצון שעומד בבסיסה של כל חברה דמוקרטית, אלא מתוך אותה שנאה עיוורת. אם הם היו משוכנעים באמת ובתמים בדבר היותו של המבצע הצבאי כלי פוליטי בידיהם של קברניטי המדינה, הם היו יכולים לבקש אישור לקיים את ההפגנה באחד ממוקדי העימות, באר שבע למשל, שם נמצאת כרגע מירב התקשורת ורוב בכירי הצבא. כך הם היו מגייסים תמיכה ציבורית רחבה יותר במטרתם, ומונעים כל ביקורת אפשרית כלפיהם. אך לא בכך הם מעוניינים.

כל אזרח במדינת ישראל רשאי להביע את דעתו הפוליטית ולהביא לידי ביטוי את השקפת עולמו בצורת הפגנות המתנגדות לשלטון. אך גם את זה צריך לדעת איך לעשות.

בין אספרסו לאספרסו, הרהורים בדבר מתקפת טילים על תל אביב

leave a comment »

חנות שנפגעה בנתיבות

חנות שנפגעה בנתיבות. צילום: דייב בוימוביץ'. מתוך: וואלה

מאז התחדש ירי הטילים הרציף על יישובי הדרום (אשר נקרא בפי אמצעי התקשורת "הסבב הנוכחי", משל היה מדובר בקנטון שוויצרי פסטורלי בו ניתן לחוות נירוונה על בסיס יום-יומי, ולא על איזור המצוי בשגרת לחימה כבר כמה שנים טובות), מסתמן כי הסכסוך הגדול ביותר הוא לאו דווקא בין ישראל לבין החמאס, אלא בין תושבי הדרום לבין תושבי המרכז (או בשמם השכיח יותר – תושבי מדינת תל-אביב). בעוד תושבי הדרום עסוקים להאשים את תושבי המרכז בחוסר סולידריות ובישיבה בבתי קפה, בעוד הם רצים בין מרחב מוגן למשנהו, עסוקים האחרונים בהתגוננות מפני טענות אלה, כשהביטויים השגורים בפיהם הינם: "מלחמת המפרץ" ו-"פיגועים באוטובוסים", אשר משמשים כטיעונים מרכזיים בתחרות האהובה – מי סבל הכי הרבה?

בעיניי מדובר בוויכוח טיפשי, שלא תורם במאומה למטרת העל, שהיא כמובן – רגיעה בדרום, וכמובן לא לחיזוקו של אותו חוסן לאומי אמורפי, שהוא כידוע, קודש הקודשים. בסיטואציה המורכבת עמה מתמודדים תושבי הדרום מדי יום, יש שני "אשמים" עיקריים – אלה שיורים את הטילים ואלה שלא מונעים מהם את הירי. הראשונים אינם נמנים עם תושבי מדינת תל אביב, ובוודאי שלא עם היושבים בבתי הקפה, בעוד האחרונים, לפחות חלקם, אכן מחזיקים באזרחות של אותה מדינה (בייחוד זה הידוע בתור "המבוגר האחראי", אשר אמור להקל, לפחות על הנייר, על סבלם של תושבי הדרום), אך מיותר לציין שלא אליהם מכוונות ההאשמות. וכאן חלה הטעות האסטרטגית הן של המאשימים והן של המתגוננים. במקום להפנות את חציהם כלפי מקבלי ההחלטות, שבתקופת בחירות עוד עלולים לסטות מדרכם הרגילה, ואשכרה לעשות משהו, הם עסוקים בהטחת האשמות הדדית.

כשבוחנים את המצב הלא פשוט הזה בצורה רציונלית, מגיעים למסקנה כי ישנם שני פתרונות אפשריים, אשר יביאו בסופו של דבר לרגיעה, גם אם יחסית (הרי שום דבר בחלק הזה של העולם אינו קבוע), לדרום. האפשרות הראשונה – הסלמת הלחימה, האפשרות השנייה – מהלך מדיני. במנותק מהשקפת עולם פוליטית זו או אחרת, ובהנחה כי נבחרי הציבור לא ינקפו את האצבע שלהם לטובת אחת מן האפשרויות הנ"ל, המסקנה המתבקשת היא שרק שינוי המציאות בצורה קיצונית, שיביא איתו שינוי תודעתי בקנה מידה נרחב, יגרום, בסופו של דבר, לחתירה לאחד מן הפתרונות.

וכאן אני מגיע לנקודה הכואבת, אשר ודאי לא תגרוף הסכמה גורפת מצד לצד – שינוי קיצוני שכזה יתרחש אך ורק אם יפלו טילים בתל אביב. כן כן, טילים בתל אביב. ולא, לא בגלל ש-"זה מה שיגרום לשמאלנים לצאת מהסרט בו הם חיים" (טענה מרכזית המועלית על ידי תושבי הדרום חדשות לבקרים), אלא מכיוון שזה הדבר היחיד, נכון לרגע זה, שיגרום לממשלה ולזרועות הביטחון (במידת הצורך) לפעול. תארו לעצמכם טיל שנופל ליד הקריה. טיל שנופל ליד דיזינגוף סנטר. טיל שנופל ליד מרכז תעשייתי בו מושקעות חברות מחו"ל. תסריט שכזה יביא לשינוי תודעתי עמוק, ויחייב את נבחרי הציבור לקבל החלטה.

מבחינה אמוציונלית קשה מאוד לחשוב על טיל שפוגע בעזריאלי, לדוגמא. כשמעלים תמונה כזאת בראש, חוזרים ומכים החזיונות מה-11/09. הרס, פאניקה, מוות. אף אחד לא רוצה להעלות דבר שכזה בדעתו. סברה נוספת גורסת כי דווקא השגרה בה מתנהלת שאר המדינה, במנותק מהדרום, חיונית להתמודדות עם המצב. הרי אם כל המדינה תהיה משותקת כתוצאה מלחימה כוללת, אזי שלא ניתן יהיה לפתור את הסיטואציה המורכבת כלל וכלל. אך צריך לזכור כי מלחמה איננה מיטיבה לעולם עם אף אחד מהצדדים הניצים, ובהתחשב בעובדה שאידיאל השלום הכלל עולמי עדיין רחוק מאוד מלהתממש, הדרך היחידה בה ניתן יהיה לפתור את אותה הסיטואציה היא התסריט אותו אני שוטח כאן.

אני כותב את הדברים האלה בעודי יושב בביתי בתל אביב, ואיני יודע היכן נמצא המקלט הקרוב. משפחתי גרה כשבעה קילומטרים מכאן, בקרית אונו, ויש לי אח קטן בן שבע. משפחתה של חברתי גרה בכפר סבא. רובם המוחלט של חבריי הינם תושבי המרכז. לאמור – כל חיי נמצאים כאן, ומתקפת טילים על המרכז תשנה אותם לבלי היכר. ובכל זאת, כשאני בוחן את המצב לעומקו, אינני רואה פתרון אחר באופק.

אני משוכנע שרובם המוחלט של תושבי המדינה (כולל הדרומיים מביניהם), לא יסכימו איתי. הרי איזה בן אדם שפוי מבקש טילים על ראשו? ובכל זאת, אני מקווה שלכל הפחות תיפסק ההאשמה ההדדית, ואותה סולידריות מפורסמת תכוון כלפי אלה שצריכים לספוג את החצים המושחזים – קברניטי הספינה המקרטעת ששמה ישראל.