עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Archive for אפריל 2013

על הקשר של נפתלי בנט עם אחיו החילונים

leave a comment »

שלט בחירות של הבית היהודי על חומות הקריה בתל אביב

שלט בחירות של הבית היהודי על חומות הקריה בתל אביב

בדיקה אשר בוצעה על ידי פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן ושתוצאותיה פורסמו היום, נתנה את הגושפנקה הסופית לדעה שעד כה נזרקה לחלל האוויר רק באופן ספקולטיבי – הכפלת כוחה האלקטורלי של הבית היהודי במערכת הבחירות האחרונה הושג בזכות קולות שהגיעו לאו דווקא מהציונות הדתית, אלא ממצביעים חילונים. בכך הפכה ההשערה, הדי מבוססת יש לומר, לעובדה בעלת תיקוף אמפירי, בזכות נתונים מספריים אשר נאספו ממאה קלפיות שמוקמו בריכוזי אוכלוסייה חילוניים. כך למשל, בקלפיות אשר נמנות באופן מסורתי עם מעוזי השמאל (בעיקר בקיבוצים) נרשמה עלייה של כ-130% בהצבעה עבור מפלגתו של נפתלי בנט מהבחירות הקודמות ב-2009. בקלפיות בהן היה רוב מוחלט לאוכלוסייה דוברת רוסית נרשמה עלייה אף יותר דרמטית, של כ-250%. הנתון המפתיע ביותר מתייחס דווקא לאחוזי ההצבעה עבור המפלגה ביישובי הציונות הדתית, בהם נרשמה ירידה של 10%. השאלה הנשאלת היא מה גרם לעלייה הדרמטית במספר המצביעים למפלגה? האם הקמפיין במסגרתו בנט הצטייר כ-"אח" האולטימטיבי היה כה מוצלח? האם שילובה של איילת שקד ברשימה וטשטוש הגורמים הקיצוניים בה הוא שגרם לכך? או אולי בכלל נהירה המונית של מצביעי ימין חילונים מהליכוד לבית החדש? לפני שנגיע לתשובות, נחזור ברשותכם כמה צעדים אחורה.

כבר עם עלייתה המטאורית של הבית היהודי בסקרים טרם הבחירות, עד כדי הפיכתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת אחרי הליכוד-ביתנו ומפלגת העבודה, נעשו ניסיונות מצד גורמים רבים, פורמליים ובלתי פורמליים, לבלום את ההצלחה הצפויה: מסטטוסים ויראליים בפייסבוק שקראו לא להצביע עבור המפלגה, דרך כתבת פרופיל ארוכה מאוד ב-"הארץ" אשר פורסמה בסוף השבוע לפני הבחירות וניסתה לצייר קווים לדמותו ה-"אמיתית" של בנט וכלה בתשדיר בחירות של הליכוד-ביתנו שניסה להעביר את הזרקורים למתמודדים ה-"פחות סימפטיים" ברשימת הבית היהודי, כגון הרב אלי בן דהן ואורית סטרוק.

סטיקר וירטואלי המדגיש את הקיצוניות של הבית היהודי

סטיקר וירטואלי המדגיש את הקיצוניות של הבית היהודי

לכל אחד מן הצדדים היה אינטרס משלו להצגתם של בנט וחבריו למפלגה באור שלילי. הן במקרה של המידע שעלה וצף ברשתות החברתיות והן במקרה של הפרסומים בתקשורת הממוסדת, מדובר היה בניסיון להניא את האלקטורט החילוני מבחירה במפלגה שעל פניו מנוגדת לכל מה שעומד בבסיס תפישת העולם החילונית. מבחינתה של הליכוד-ביתנו מדובר היה בניסיון לעצור זליגת קולות מאסיבית למפלגה היחידה שתאמה, פחות או יותר, את השקפת העולם האידיאולוגית אותה הציגה ומציגה הליכוד. בשני המקרים, כפי שכבר ציינתי, הטקטיקה התמקדה כמעט באופן בלעדי בהבלטת הגורמים הקיצוניים במפלגה והדגשת ניסיונותיו של בנט להסתירם מאחורי חיוכו הרחב. ניתן כמובן להגיד שטקטיקה זו עבדה באופן חלקי, מכיוון שמספר המנדטים הסופי בהם זכה הבית היהודי היה נמוך יותר מכפי שצפו לו מרבית הסקרים בשבוע-שבועיים האחרונים טרם הבחירות עצמן, אך אין ספק שכל אותם גורמים היו מאוכזבים הרבה יותר בליל ה-22 בינואר מאותם 12 מנדטים בהם זכתה המפלגה, מאשר בנט ואנשיו. לטעמי הטקטיקה הזאת נכשלה בעיקר משום שהמקטרגים התייחסו, גם אם רק באופן עקיף, לציבור בוחריו של הבית היהודי כמטומטם. דבר שהציבור לא אוהב בדרך כלל וגורם לו להתבצר ביתר שאת בעמדותיו. נכון, יש לא מעט אנשים אשר מעורבותם הפוליטית ועניינם בפוליטיקה באופן כללי נמוכים מאוד ולכן כל מידע, על אחת כמה וכמה בתקופת בחירות, אודות כל מפלגה שהיא, בייחוד כזאת שצפוי לה כוח פוליטי רב, הוא לא רק חשוב, אלא הכרחי. הבעיה נוצרת כאשר פרט לאותו פריט מידע, החוזר על עצמו באופן סימולטני מכל עבר, אין למי מהצדדים משהו חדש להציע. כך, בהנחה כי הסאבטקסט העולה ממידע זה הינו: "מה אתה מטומטם? איך אתה מאמין לקשקושי ה-"כולנו אחים" של בנט, בעוד אורית סטרוק מסתתרת לה בארון?", הטקטיקה שנועדה להצר את צעדיו של הבית היהודי בדרך לכיבוש הכנסת, הצליחה בצורה מועטה מאוד, אם בכלל. אבל זה רק צד אחד מני רבים של הסיפור.

שאול מופז, מתוך קמפיין הבחירות של קדימה

שאול מופז, מתוך קמפיין הבחירות של קדימה

בכוונה, או שלא, הפכו אט אט הבחירות בישראל לבחירות פרסונליות. הבן אדם הממוצע בבואו להצביע משלשל אמנם לקלפי פתק של רשימה זו או אחרת, אך בפועל הוא מצביע עבור ביבי, יאיר, שלי, ציפי או במקרה בו עסקינן – נפתלי. במנותק מהשאלה מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, גם הקמפיינים של המפלגות מתמקדים בהרבה מאוד מקרים ביושבי הראש שלהן ולא במתמודדים הממוקמים במקומות שונים ברשימה (כך למשל "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" של הליכוד-ביתנו, "ביבי וליברמן אסון, ציפי לבני שלום" של התנועה או האוכל הקפוא ששלי יחימוביץ' שומרת ליום סגריר במקרר בביתה). יש מפלגות שאף לוקחות את האסטרטגיה הזו צעד אחד קדימה ובונות את כל קמפיין הבחירות שלהן סביב היו"ר שלהן (יש עתיד וקדימה בבחירות האחרונות הן דוגמאות לכך). תוסיפו לכך את החשש בימין מהיווצרותו של וואקום מנהיגותי עם פרישתו העתידית של נתניהו וקיבלתם את נפתלי בנט בתור הפנים החדשות של הימין. גם הסיסמא המרכזית והמפורסמת של הקמפיין של הבית היהודי – "בנט זה אח", תרמה בוודאי להתהוות דמות המנהיג של בנט. מנהיג אוניברסלי, עממי, כזה שמדבר בגובה העיניים. בנט מחזיק באמתחתו את כל תנאי הפתיחה לכך – גילו, שירותו הצבאי, עברו בהיי-טק, התפקידים אותם מילא בעבר כיועצו של נתניהו ובמועצת יש"ע (גם אם נסתיימו בטונים צורמים), השפה העכשווית בה הוא משתמש, מציבים אותו בקדמת הבמה עבור מצביעי ימין רבים.

ואם במצביעי הימין עסקינן, הרי שהאלטרנטיבות שעמדו בפניהם טרם ההגעה לקלפי היו מבטיחות פחות. עצם המיזוג בין הליכוד לישראל ביתנו לא מצא חן בעיניי ימנים רבים, כאלה שנרתעים מליברמן לדוגמא או עולים מחבר העמים שכעסו על כך שהוא בטוח כי קולותיהם נמצאים בכיסו בכל אופן. הסלידה ממפלגת השלטון התגברה בעקבות הפריימריז אשר העלה על נס דמויות כמו דני דנון ומירי רגב על חשבונם של בני בגין ומיכאל איתן. תוסיפו לכך את דימויה של הליכוד בתור מפלגה מסואבת, שבעה, מיושנת ומושחתת אל מול הרעננות והחדשנות של הבית היהודי. התוצאה המתקבלת הינה זליגת קולות רבים מהבית הישן אל הבית (היהודי) החדש. על אופציית ההצבעה עבור עוצמה לישראל אינני רוצה להרחיב את הדיבור מכיוון שבעיניי, למרות שלא עשיתי מחקר מקיף בנושא, מספר המתלבטים החילונים בין הבית היהודי לבין האחרונה בטל בשישים.

מגנט נוסף עבור מצביעים חילונים רבים ברשימתו של בנט הייתה איילת שקד. קודם כל, בגלל ההזדהות ותחושת הקרבה. חילונית, תל אביבית, בוגרת האוניברסיטה המקומית – מאפייניה של שקד תאמו לפרופיל הבוחרים אותם ניסו בבית היהודי להעביר לשורותיהם. מעבר לכך, היוותה שקד בעיני רבים את התשובה המוחצת לטענות שהופנו כלפי המפלגה מצד מתנגדיה, טענות אשר פירטתי קודם לכן ("נו אז מה אם אורית סטרוק היא מתנחלת משיחית מטורפת? יש לנו את איילת שקד"). אין ספק כי הכללתה של שקד ברשימת המפלגה (כמו גם גורמים מתונים נוספים כגון אורי אורבך) הטתה את הכף לא פעם לטובת הבית היהודי אצל מתלבטים חילונים רבים.

לגבי משמעותו של הנתון המפתיע שעלה בבדיקה, לפיו דווקא בריכוזים הגדולים של הציונות הדתית חלה ירידה (גם אם לא משמעותית) באחוזי ההצבעה עבור הבית היהודי, ניתן לשער כמה סיבות. ראשית, במקרה הזה התמודדותה של עוצמה לישראל השפיעה על חלק מהמתלבטים. הרטוריקה הקיצונית-גזענית של אריה אלדד ומיכאל בן ארי, אשר נבחרו לכנסת ה-18 מטעם האיחוד הלאומי, דיברה אל לא מעט בוחרים במגזר זה. שנית, הניסיונות לפנות אל מכנה משותף רחב הרבה יותר ולא להתמקד רק בנושאים הקרובים לליבם של המצביעים מהציונות הדתית, גרמו לחלקם להתרחק מהמפלגה. הסיבות הללו, לפחות בינתיים, הפכו את הבית היהודי ממפלגה סקטוריאלית הפונה לציבור מצומצם למפלגה הימנית השנייה בגודלה בכנסת (החלק היחסי של ישראל ביתנו מתוך המנדטים המשולבים עם הליכוד הינו עשרה מנדטים, פחות מה-12 של הבית היהודי), כזאת שמדברת לקהל גדול באופן משמעותי.

יהיו בוודאי כאלה, בייחוד מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשר יטענו כי כלל ציבור המצביעים נוטה ימינה ולפיכך אין זה מפתיע שהבית היהודי הצליח להכפיל את כוחו מהבחירות הקודמות. השוואה בין כמות המנדטים בהן זכו המפלגות השונות בבחירות הקודמות לבין כמות המנדטים בהן הן זכו בבחירות הנוכחיות, בחלוקה על פי שיוך לימין ולשמאל, דווקא יסתרו הנחה זו. בבחירות לכנסת ה-18 זכו מפלגות הימין (הליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי והבית היהודי) ב-49 מנדטים. בבחירות האחרונות אותן מפלגות (כאשר הליכוד וישראל ביתנו רצו ברשימה משותפת והאיחוד הלאומי נבלע בתוך הבית היהודי) זכו ב-43 מנדטים. גם אם נכניס את המפלגות החרדיות ואת קדימה הנוכחית לקלחת, נקבל 65 מנדטים בבחירות הקודמות אל מול 63 מנדטים באלה האחרונות. הוויכוח יסוב בוודאי סביב שיוכם הפוליטי של יאיר לפיד וחבריו ל-יש עתיד, אך גם אם נניח כי מדובר במפלגה בעלת משנה ימנית כלכלית טהורה וכזו שלא ששה לקדם את התהליך המדיני עם הפלסטינים, לא ניתן לשייכה לימין ה-"קלאסי". כך שבסופו של דבר הטיעון אודות נטיית העם ימינה לא עומד במבחן המציאות.

אז האם נפתלי בנט הוא באמת אחיהם של החילונים? ימים עוד יגידו. בינתיים, בתקופה הקצרה שעברה מאז הבחירות, עושה רושם שכן. הברית המפתיעה עם יאיר לפיד וההתרחקות מהחרדים (שאף הרחיקו לכת עד כדי שליחת מכתבי נאצה) והרטוריקה הקולקטיביסטית והמאחדת בה הוא ממשיך לנקוט גם לאחר הבחירות מעידות על רצונו להפוך לנושא הדגל של מחנה הימין. בנט הוא לא בגין, כפי שבגין לא היה ז'בוטינסקי, אך במצב שנוצר, בו יש ריק מנהיגותי הן מבית והן בצד השני של המתרס האידיאולוגי, מעניין יהיה לראות האם יצליחו בנט וחבריו למפלגה לייצר המשכיות ולשמר, אם לא להגדיל, את הכוח הפוליטי בו זכו בבחירות האחרונות.

כל זה כמובן בהנחה שיש עתיד לא תנצח בבחירות הבאות ויאיר לפיד לא ייבחר לראש ממשלה. אז ניתן יהיה לבשר, כנראה, על מותה הסופי של האידיאולוגיה במחוזותינו.

יבגני טולוצ'קו כמשל: על התפישה המוטעית של "הרוסים" בישראל

with 16 comments

עולים מברית המועצות לשעבר

עולים מברית המועצות לשעבר

בישראל מודל 2013 מעטים האנשים המתייחסים ליוצאי ברית המועצות לשעבר כ-"זונות", "מאפיונרים", "אלכוהוליסטים", "אוכלי חזיר", "רוסים מסריחים" ושלל תוויות נוספות שהודבקו לאוכלוסייה זו בעבר, לפחות לא באופן פומבי. אולם, ביומיים האחרונים קיבלנו שתי דוגמאות לכך שאוכלוסייה זו, יותר מעשרים שנה לאחר שהגיעה לכאן בהמוניה, ביוזמתה ובעידודה של ממשלת ישראל, איננה נתפסת עדיין כישראלית לגמרי, שלא נדבר על יהודית.

במקרה הראשון, מורה בבית ספר יסודי בחיפה הציגה לתלמידי כיתה ג', במהלך יום השואה, מראה של גרמנים, באמצעות העמדתם של ילדים ממוצא רוסי בקדמת הכיתה והצגתם בתור כאלה. אין כמובן צורך להסביר את הגזענות הטמונה ב-"מערך שיעור" שכזה. אף יותר חמורה בעיניי הבורות הבסיסית של אותה מורה, המייצגת את מערכת החינוך הישראלית. הרי אם הייתה טורחת לבזבז חמש דקות מזמנה היקר וקוראת את הערך הוויקיפדי על תורת הגזע אשר עמדה בבסיס האידיאולוגיה הנאצית, היא בוודאי הייתה מגלה שהגזע הסלאבי, עליו נמנים העמים המאכלסים את מזרח אירופה, היווה גזע נחות בעיניי אותה אידיאולוגיה ולכן, גם בהינתן היותה גזענית, כזו שמטילה ספק ביהדותם של אותם ילדים, אין מקום להשוואה זו. בהקשר זה ניתן גם להזכיר את המטען הגנטי של לא מעט אוקראינים, רוסים ועמים סלאבים אחרים ממזרח אירופה, הטומנים בחובם גנים "אסיאתיים", זכר לכיבוש המונגולי בהנהגתו של ג'ינגיס חאן והקמתה של אורדת הזהב באזורים אלה על ידי צאצאיו. ניתן להמשיך ולמצוא הסברים ודוגמאות אינספור לכך שרוסים, בהכללה, לא דומים במאומה לתיאור של הארי המושלם כפי שהוצג על ידי קברניטי גרמניה הנאצית. בכל מקרה, איך שלא מסובבים את העניין, המקרה הנ"ל מעלה שתי נקודות מטרידות: הראשונה נוגעת לבורות ולמחסור בידע בסיסי שהם מנת חלקה של מערכת החינוך בישראל. אם מורה שמלמדת על השואה איננה בקיאה בפרטים כה בסיסיים אודותיה, מפחיד לחשוב אילו דברים אחרים, כאלה שלא מגיעים לאמצעי התקשורת, מורים אינם יודעים. מורים האמונים על חינוך דור ההמשך, להזכירכם. הנקודה השנייה נוגעת באופן ישיר לטענה המרכזית שלי – חוסר הנכונות להכיר בעולים מברית המועצות כישראלים לכל דבר ועניין. בעצם הצגתם של אותם ילדים כדומים לאלה שניסו להשמיד את העם היהודי לפני שבעה עשורים, נוצרת חלוקה דיכוטומית ל-"אנחנו" ו-"הם", כאשר די ברור ש-"הם" לא יוכלו אף פעם להיות חלק מאיתנו.

בעוד שניתן לטעון כי המקרה הראשון הינו נקודתי ולא משליך על מערכת החינוך כולה ומכאן על כלל החברה, הרי שהמקרה השני חמור יותר מהבחינה שהוא מעוגן מבחינה מערכתית-מוסדית. במקרה המדובר, בעת טקס הפתיחה של פרויקט "דגלון לנופל", במסגרתו מניח הרמטכ"ל דגל על קברו של החלל האחרון שנקבר בהר הרצל, הניח רא"ל בני גנץ את הדגל על קברו של סא"ל (במיל') שלמה (מוני) ניצני ולא על קברו של יבגני טולוצ'קו, למרות שהאחרון הינו החלל האחרון אשר נקבר שם. טולוצ'קו לא זכה בכבוד הנ"ל מכיוון שיהדותו מוטלת בספק והוא נקבר בחלקה המיועדת לסוג זה של חללים. מדובר צה"ל נמסר בתגובה לפניותיהם של אמצעי התקשורת כי טולוצ'קו לא עמד בקריטריונים מכיוון שהנחת הדגל מתבצעת רק על קברים של חללים אשר נקברים בחלקה הצבאית המרכזית, קרי כאלה שיהדותם איננה מוטלת בספק. זאת אומרת שעצם העובדה שאותם חיילים בחרו לשלם את חובם לחברה הישראלית ולהתגייס לצבא (כי בואו נודה באמת, בימינו, כאשר אחד מכל ארבעה גברים ואחת מכל שתי נשים אינם מתגייסים, הגבול בין בחירה וחובה מטשטש) לא מספיק. הם צריכים לעמוד בקריטריונים מאוד מסוימים על מנת להיחשב כשווים בין שווים בחברה הישראלית.

אבל גם זה לא העיקר. למרות שהמקרה השני מעיד על בעיה מובנית במוסד כה מרכזי של החברה הישראלית כמו צה"ל, עדיין מדובר על בעיה נקודתית ודי שולית בעיניי. הבעיה האמיתית נעוצה בשיח המתעורר בעקבות מקרים כגון זה וההבניות החברתיות, המושרשות עמוק מאוד בחברה הישראלית, הנוצרות בעקבותיו. ח"כ אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר, כתב בפייסבוק בעקבות פרסום המקרה כי "יש לשקול את האפשרות לקבור את כל החיילים היהודים והלא יהודיים באותה שורה, כתף אל כתף כפי שהם משרתים." אני מסכים כמובן עם שטרן, אך נשאלת השאלה מדוע רק אותם אלה שמחרפים את נפשם בשם שמירה על המדינה צריכים לזכות באותו שוויון זכויות מיוחל? לצערי, זו התפישה אשר מתקבעת בשיח ובהוויה הישראליים. כל עוד מדובר בחייל (עדיף קרבי) אשר מופלה לרעה בגלל מוצאו, הרי שקם קול זעקה היוצא כנגד אותה אפליה. על אחת כמה וכמה אם, לא עלינו, אותו חייל נהרג. לצערם של אלפי אזרחים שלא נוהגים להיהרג בעת שירותם הצבאי, אלא משלימים את השירות בהצלחה, משלמים מיסים ותורמים לחברה, מעטים הם האנשים שמרימים עבורם קול צעקה והם ממשיכים להוות אזרחים סוג ב'. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא כמובן השליטה האבסולוטית של גורמי דת על נושא הנישואין כחלק מהסטטוס קוו הנהוג במדינה. גם כאלה שיהדותם כביכול איננה מוטלת בספק, נאלצים לכתת את רגליהם למשרדיהם של אותם גורמים ולעבור תהליכים משפילים, על מנת לקבל גושפנקא סופית להיותם יהודים.

גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שהזכרתי בתחילת דבריי באשר לאינטרס של המדינה להבאתם של העולים מברית המועצות ארצה, אינטרס לא פחות מזה של העולים עצמם לעזוב את מדינת האם שלהם, יש משהו מאוד אבסורדי במצב שתיארתי. הרי אם פקיד או חייל נאצי היה נתקל במי מהם בשנת 1941, ההלכה היהודית לא הייתה מעניינת אותו כהוא זה ואותו אדם היה נשלח למשרפות. הרי רבים מהם סבלו מהאנטישמיות הגואה במדינות מהן הם באו. הרי רבים מהם החליטו לנטוע את שורשיהם כאן ולגדל את ילדיהם על פיסת האדמה הזו. הבעיה נובעת מכך שהתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" נמצאת בידי פלג מסוים מאוד של היהדות שלא מוכן להתפשר בנוגע אליה. לא רק שהוא לא מוכן להתפשר, הוא אפילו לא מוכן לדון בכך (שזה דבר מגוחך בפני עצמו בהתחשב בכך שרוב יהודי ארצות הברית, למשל, שמספרם שווה ליהודי ישראל, הינם יהודים רפורמים.) כתוצאה מכך ישנה גם השלכה על הזהות הישראלית בכללותה ועל מיקמו של הפרט בחברה הישראלית.

בוודאי יש שיגידו: "אם הם כל כך אוהבים את המדינה ומרגישים יהודים, אז שיתגיירו." למרות שלדעתי כל פרט רשאי לחיות את חייו כפי שהוא רוצה כל עוד הוא לא עובר על החוק, בוודאי לקבוע את הזהות העצמית שלו, אני מוכן לקבל טענה זו. העניין הוא שתהליך הגיור עצמו נמצא באותן ידיים בלתי מתפשרות שתיארתי קודם. מדובר בתהליך קשה מאוד, עם חדירה מקסימלית לתחום חייו של הפרט, משפיל בהרבה מקרים, שהאדם הממוצע יתייאש עוד לפני שיחל בו. כמו במקרה של כמעט כל מונופול אחר, הפרט רק מפסיד מכך. אם התערבות לאחר מותו (!) של אדם אינה מעידה על כך, אני לא יודע מה כן.

טענה נוספת תתייחס בוודאי לכך שמצבה של האוכלוסייה דוברת הרוסית ככלל טוב במספר מונים מקבוצות מוחלשות בחברה כגון ערבים, אתיופים, חרדים, בדואים ומי לא, שלא נדבר על הפלסטינאים. במידה מסוימת היא אף תהיה נכונה, אבל לא תוריד ממורכבות או מחשיבות הבעיה שתיארתי כאן. באופן כללי, השסעים בחברה הישראלית ולא איראן או כל איום מוחשי יותר או פחות, הם הבעיה המרכזית של החברה שלנו והאיום המרכזי עליה. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת נעוצה בשינויים, הן תפישתיים והן מערכתיים.

ושלא תבינו אותי לא נכון, יש לי לא מעט ביקורת גם כלפי אוכלוסיית העולים מחבר העמים עצמה. ההיבדלות מרצון והאליטיזם התרבותי ממנו נובעות התנשאות ותחושת עליונות, הן רק שתי דוגמאות לכך. אבל הניכור שנוצר בקרב אוכלוסייה זו נובע לא פעם מהתפישה של שאר החברה הישראלית כלפיה ואי השוויון שנוצר כתוצאה ממנה.

הרמטכ"ל כבר לא יניח דגל על קברו של יבגני טולוצ'קו ז"ל, אבל אם חבריו (ולאו דווקא אלה שנלחמים עם מישהו אחר כתף אל כתף) לא ייתפשו יותר כאזרחים סוג ב' והמורה מחיפה תבין את גודל טעותה ותסביר זאת לתלמידיה, אולי נעלה, כחברה, על הדרך הנכונה.

נ.ב. אם שרדתם עד עכשיו, אני ממליץ בחום לקרוא גם את הטקסט של שלום בוגוסלבסקי אודות זיכרון השואה של יוצאי ברית המועצות.