עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Archive for אוגוסט 2014

האם זה באמת נורא כל כך להיות קודם כל ישראלי?

with 2 comments

MoshePeretzWallaCampaign

משה פרץ, צילום מסך מתוך הקמפיין בעמוד הפייסבוק של וואלה חדשות

בעודנו נמצאים במהלכו של מבצע (או מלחמה, תלוי את מי שואלים) "צוק איתן", החליטו בוואלה, בראשות העורך הראשי של האתר – ינון מגל, לעלות עם קמפיין שיווקי תחת הכותרת "קודם כל ישראלי!" במסגרת הקמפיין מחולקים מאות אלפי סטיקרים עם הכיתוב המתבקש, וקידומו נעשה באמצעות תמונות של כל המי ומי, החל מפוליטיקאים וכלה בפליטי ריאליטי, אשר מחזיקים את הסטיקר הנ"ל ותוך פעילות דיגיטלית נרחבת. מיד עם עליית הקמפיין החלה להישמע כלפיו ביקורת, הן ציבורית והן תקשורתית. ברצוני להעלות ביקורת נגדית על אותה ביקורת.

תחילה יש לתת את הדעת על הסיבות השונות בגינה אותה ביקורת הושמעה מלכתחילה. הסיבה הראשונה הייתה בגדר ביקורת פוליטית על בחירתה של וואלה להציב את הזהות הישראלית כראשונה במעלה, תוך העדפתה על פני זהויות אחרות, חשובות יותר בעיני המוחים, אשר היטיבו לנסח אותה בפרפרזה על הסלוגן המוצע על ידי האתר באמצעות הניסוח "קודם כל בן אדם". הסיבה השנייה בגינה הושמעה הביקורת תקפה את הפן התקשורתי של המהלך, תוך העלאת הטענה כי גוף תקשורת אשר מכריז שייכות לקבוצה מסוימת, גם אם מדובר בניסיון לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, חוטא באופן אוטומטי בעבודתו העיתונאית. הסוג השלישי של הביקורת, שילוב של השניים הראשונים, האשים את וואלה בפופוליזם וברצון לגרוף את אהדת הקהל, על רקע גל הפטריוטיזם המאפיין עימותים צבאיים באופן כללי וביתר שאת את זה הנוכחי, במטרה לגרוף רווח, בין אם כלכלי ובין אם אחר.

סוג הביקורת הראשון, אם כן, נרתע מהשימוש בישראליות כערך מלכד או כערך בכלל. לדידם של האנשים אשר העלו אותו, שקרוב לוודאי מגדירים את עצמם בתור ליברלים, לאומיות אינה יכולה להוות ערך עליון. "קודם כל בן אדם" מצביע על השקפת עולם קוסמופוליטית, חוצה מדינות ותרבויות, המאגדת את כלל האנושות תחת מקשה אחת. זוהי כמובן תפישה לגיטימית לחלוטין, אך היא רחוקה מלהיות ליברלית כפי שאותם אנשים מבקשים לראות בה. היא איננה ליברלית מכיוון שהיא לא מתירה לבן אדם לקבל על עצמו זהות לאומית, תרבותית או דתית נבדלת מרעותה. אם אנו מקבלים על עצמנו אוניברסליזם שכזה, איך בכל זאת ניתן להסביר את אותה רב-תרבותיות השוררת בעולם? הצבת המושג "ישראלי" בניגוד למושג "בן אדם", כך שאין להם נקודות השקה כלל, חוטאת לאמת לטעמי. הפרט, בעיצובו את עולמו הפנימי והחיצוני, עשוי לבחור לעצמו אינספור זהויות. הוא יכול להיות גם ישראלי וגם בן אדם במקביל, ללא צורך להעדיף זהות אחת על פני האחרת.

הרתיעה משימוש בלאומיות הישראלית יכולה לנבוע גם מסיבה אחרת בתכלית. ישנם אנשים מבין המקטרגים, כך אני מניח, המתנגדים באופן ספציפי לישראליות. הסלידה שלהם ממנה נובעת מהיותה של הישראליות מושתתת בצורה זו או אחרת על הבדלים אתניים. אני מעריך כי אם היו נתקלים בביטוי לאומי צרפתי, לדוגמא, המבוסס בראש ובראשונה על הבחנה אזרחית, קצפם לא היה יוצא בצורה הזו. אולם, גם במקרה הזה לדעתי, הביקורת שלהם נובעת מהנחות מוקדמות עליהן הם לא מעוניינים לערער. הרי הבחירה ב-"ישראלי" ולא ב-"יהודי", לצורך העניין, מכילה בתוכה התייחסות לכלל הפלגים בחברה הישראלית. בעת כתיבת שורות אלה נלחמים ברצועת עזה, בין היתר, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ואף מוסלמים, בעוד שבני משפחתם נמנים גם הם עם העורף הישראלי המופגז. אינני טוען כי הגדרה זו אינה מדירה כלל אוכלוסיות, אך בו בעת היא גם ההגדרה המכילה ביותר שניתן להעלות על הדעת. טענה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי הקמפיין, על פי וואלה, נועד "לקדם אג'נדה חברתית לאחדות וישראליות".

כך או כך, הסתכלות חד מימדית שכזו על הלאומיות, משל היא הייתה מקור כל הרוע בעולם, היא מוטעית. ללאומיות יכולים להיות כמובן ביטויים שליליים, אך כך גם לכל הלך מחשבה אחר. בשם הדת, לצורך העניין, נהרגו לא פחות אנשים מאשר בשם הלאומיות, אך אין זה אומר כמובן שהדת היא דבר רע מיסודו. צדק חברתי וחלוקתי הם ערכים ראויים, אך בצורה הקיצונית שלהם הם עלולים להפוך לקומוניזם רצחני. לאומיות כשלעצמה, אם כן, היא איננה ערך רע או טוב, אלא משתנה, כמו כל דבר אחר למעשה, בהתאם לסיטואציה. אפשר כמובן לטעון כי במקרה דנן אנו חוזים בביטוי שלילי שלה, אך פרט להתנגדות גורפת כלפיה, קשה לבסס טענה זו בצורה רציונלית.

הביקורת השנייה יוצאת מנקודת הנחה כי אמצעי תקשורת הנוטל על עצמו אג'נדה שכזו לא יכול בשום אופן להיות אובייקטיבי. טענה זו אמנם נכונה, אך היא בעייתית משום שהיא מניחה כי התקשורת, באופן כללי, הינה אובייקטיבית. אחד מהנושאים הנלמדים במסגרת לימודי התקשורת באקדמיה הוא ההשפעות השונות שיש על אמצעי התקשורת בבואם למסגר את התוכן אותו הם מציעים לצרכנים שלו. מדובר על השפעות מגוונות המתחילות מהשקפת עולמו האישית של העיתונאי, עוברות דרך תפישותיו של העורך, אמצעי התקשורת כולו ובעליו ומסתיימות בקונצנזוס החברתי בו אותו אמצעי פועל. זאת אומרת שהכתבה אותה אתם קוראים או בה אתם צופים עוברת דרך מכלול רחב מאוד של השקפות עולם שונות, לעיתים אף מנוגדות, עד לקבלת צורתה הסופית. יתר על כן, לא צריך להיות סטודנט לתקשורת על מנת להבין זאת. האם לישראל היום אין קו אידיאולוגי מסוים? ל-הארץ? לאל ג'זירה? בוודאי שיש. אפילו צרכן תקשורת בעל יכולת אוריינות תקשורתית בסיסית יוכל להבחין בהבדלים בין כל אותם גופים. הרצון שהתקשורת תהיה אובייקטיבית כמה שאפשר והתפישה לפיה היא אכן כזו הם לא יותר ממשאלת לב. זו גם הסיבה, דרך אגב, שחשוב שיהיו כמה שיותר גופי תקשורת מגוונים, על מנת שפלורליזם וריבוי דעות אכן יתקיים.

מעבר לכך, וזה דבר נוסף שלומדים בחוגים לתקשורת באקדמיה, לתקשורת ישנה נטייה להתכנס סביב הדגל בשעת מלחמה, כמו גם לעם כולו, כפי שציינתי קודם. יכול להיות שמנקודת מבט ביקורתית מדובר בתופעה שלילית, מכיוון שדווקא העיתונאים הם אלו שצריכים להמשיך לשאול את השאלות הקשות גם בעת לחימה. אולם, מדובר בדעה שיכולה להיות מוטלת בספק באמצעות ההנחה כי עיתונאים אינם מחזיקים בידם את תמונת המצב המלאה והידע הצבאי הנדרש על מנת לבקר בצורה מושכלת את המהלכים הצבאיים המתבצעים בשטח, שעלולה אף להיות מחוזקת באמצעות הנחה נוספת, לפיה ההתכנסות המדוברת סביב הדגל משרתת בסופו של דבר את המאמץ המלחמתי בכך שהיא מחזקת את המורל הן של החיילים בחזית והן של האזרחים בעורף. כך או כך, מדובר בוויכוח אינטלקטואלי גרידא ולא בשורה תחתונה חותכת שניתן להוכיח. גופי התקשורת השונים במדינה דמוקרטית יכולים לבחור באיזו דרך לנהוג, על פי הקו האידיאולוגי בו הם מחזיקים. אם התקשורת כולה תהיה ביקורתית לחלוטין, כפי שמבקרי המהלך של וואלה רוצים, הרי שאותו פלורליזם תקשורתי לא יתקיים. כמובן שהטענה נכונה גם לכיוון ההפוך, באם כל אמצעי התקשורת יחליטו לנקוט בקו פטריוטי שאינו שואל שאלות. אך לטעמי כיום, בעידן האינטרנט, בו כל אדם כמעט מהווה גוף תקשורת בפני עצמו, נקיטה טוטאלית בקו זה או אחר בכל מקרה איננה אפשרית.

במילים אחרות, הרצון לחזות בתקשורת ביקורתית ולוחמנית בכל מצב נובע מאמונה באידיאל עיתונאי שלא מתקיים במציאות בשילוב עם ההנחה (ושוב, חשוב להדגיש את ההבדל בין הנחה לעובדה) כי קמפיין מהסוג שהוצג על ידי וואלה טומן בחובו באופן אוטומטי גוף תקשורתי שמתיישר עם הקונצנזוס. לטעמי העובדה כי בחלק ניכר מהתגובות לכתבות שהתפרסמו בוואלה לאחר עליית הקמפיין עדיין ניכרת תרעומת רבה מצד הגולשים על הצורה בה מוצג להם התוכן ועל הדעות הנובעות ממנו (בנוסח הרגיל והמתלהם של הטוקבקיסט הממוצע הישראלי), מצביעה על כך שוואלה ממשיכה לבצע את עבודתה העיתונאית נאמנה.

הביקורת השלישית, המשלבת את שתי הביקורות אשר הוצגו לעיל, גרסה כי וואלה בסך הכל מעוניינת לגרוף לייקים בפייסבוק, להעלות את הטראפיק לאתר ובסופו של דבר להרוויח יותר כסף מפרסום באמצעות ניצול ציני של גל הפטריוטיזם הנוכחי. אין לי ספק שגם אם זו לא הייתה המטרה העיקרית של קברניטי וואלה, היא בוודאי עברה להם בראש. ברם, אין בכך שום דבר פסול.  אמצעי תקשורת פרטי הוא בראש ובראשונה גוף אשר מעוניין להגדיל את הרווחים שלו. אין לי ספק, למשל, כי הכותרת הפרובוקטיבית הבאה שאולי כבר נתקלתם בה: Haaretz נועדה למשוך כמות נכבדה של גולשים לאתר הארץ באנגלית. מאין הקביעה הנחרצת הזו? במידה ותקראו את טור הדעה במלואו, תמצאו לא מעט סתירות פנימיות ושלל טענות שהמוצגת בכותרת היא רק אחת מהן ("המטרה של מבצע צוק איתן היא השבת השקט", "למלחמה הנוכחית אין מטרה", "המטרה היא רצח ערבים" וכן הלאה). על כן, מטרתה של הכותרת, כמו מטרתן של כל הכותרות באשר הן, היא למשוך את עינו של הקורא ולגרום לו לרצות לקרוא את הכתבה. וזו רק דוגמא אחת כמובן. כל גוף עיתונאי בוחר את הדרכים בהן הוא יכול להגדיל את התפוצה שלו, וזה מקובל לחלוטין.

ניתן, אם כן, לשנוא את המשחק אך לא את השחקן, כמאמר הקלישאה השחוקה. אם לוקחים בחשבון את חוקי המשחק הקפיטליסטי ומקבלים אותם, הרי שוואלה משחקת על פיהם. אם לא מקבלים אותם, הרי שהביקורת אשר הופנתה כלפי וואלה יכולה להיות מופנית כלפי כל שאר אמצעי התקשורת הממסדיים באותה מידה. בשורה התחתונה וואלה איננה חרגה מאותם כללים במסגרת הקמפיין אותו העלתה, על אחת כמה וכמה כאשר מרכזיותו של הגורם הכלכלי בהחלטה אותה היא קיבלה לא לגמרי ברורה.

לסיכומו של עניין, ובנימה מעט יותר אישית, הביקורת על וואלה נשמעת בעיקר מאנשים בעלי דעות שמאליות. גם אם חלק מטענותיהם נכונות (למרות שכפי שהעליתי כאן, אין למעשה נכון ולא נכון, כל הנקודות ניתנות לדיון), לי זה נראה יותר כמו חוסר שביעות רצון מהאחיזה ההולכת ומדלדלת של השמאל הישראלי באחד מהשדות שנתפשו כשייכים לו באופן בלעדי. בימים בהם ישראל היום הפך להיות העיתון הנפוץ ביותר במדינה, הארץ הופך אט אט למוקצה מחמת מיאוס, רוני דניאל הוא הפרשן הצבאי הבכיר של התקשורת הישראלית וכיו"ב, השמאל מרגיש כי הלגיטימציה הציבורית שהייתה לו בעבר הולכת ונעלמת. לטעמי מוקדם מדי להגדיר את הכיוון אליו נושבת הרוח, בייחוד כאשר לוקחים בחשבון שהתקשורת הישראלית, באופן כללי, נמצאת במצב גרוע, שהטיות פוליטיות כאלה ואחרות הן רק קצה הקרחון שלו. נקודת האור מבחינתי בכל הסוגיה הזו היא צמיחתם של גופי תקשורת עצמאיים וקטנים באינטרנט, המסקרים קשת רחבה הרבה יותר של נושאים, כל אחד בתחומו, בצורה מגוונת יותר מזו שהתרגלנו אליה, משלל נקודות מבט פוליטיות, כלכליות וחברתיות, המאפשרים, תוך צריכה נכונה שלהם, מבט מעמיק הרבה יותר על המציאות הישראלית. על כן, גם אם נסכים עם טענותיהם של המבקרים, הרי שהביקורת שלהם, לטעמי לפחות, מעט בלתי פרופורציונלית.,

מלחמה אידיאולוגית

with one comment

Hamas-kidnapping-leaders

הפגנת תמיכה בחמאס. מתוך: בלוג צה"ל באנגלית: http://bit.ly/1rYEOKy

בבליל האינסופי של החדשות וטורי הדעה על המלחמה המתחוללת כעת בעזה, ניתן למצוא מספר קולות הגורסים כי המערכה הנוכחית, לפחות הבסיס הרעיוני שלה, גדולה יותר מסתם עוד סכסוך אזורי בצד הזה של העולם, אלא מאבק אידיאולוגי בין הדמוקרטיה המערבית הליברלית לבין האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני שתוצאותיה ישפיעו גם על הצורה בה המאבק הזה יראה בעתיד. גם אם נתעלם לרגע מהדרמטיות שבטענה זו, לטעמי יש בה מן האמת.

למרות שבוודאי קיימים הבדלים מסוימים בין ארגונים ופרטים המייצגים את האיסלאם הקיצוני, ישנו גם קו מקשר בין דאעש בעיראק, בוקו חראם בניגריה, חמאס בעזה ומוסלמים אירופאים משכילים הנוטשים את חייהם לטובת הג'יאהד, ואלו רק דוגמאות כמובן. קבלה מוחלטת של השריעה היא אחת מאותם קווים מקשרים, למשל, בחירה בג'יאהד כדרך פעולה לגיטימית היא קו נוסף. מאותם קווים נגזרת גם ההתנגדות לליברליזם המערבי ולכל מה שהוא מייצג. אין זה אומר שלכל אחד מאותם ארגונים אין מטרות הנבדלות אחת מהשנייה (המאבק הלאומי של החמאס, למשל, אינו משותף לשאר הארגונים שהזכרתי), אך הבסיס המשותף קיים.

מהבחינה הזו חשוב לציין שתי נקודות חשובות. הראשונה היא השייכות של ישראל, מדינה לבנטינית צעירה וקטנה, למערב הדמוקרטי-ליברלי. הנחה שאולי מובנת מאליה מבחינת נקודת מבטו של הישראלי הממוצע, אך לא תמיד ברורה כל כך בפרספקטיבה העולמית הרחבה. על מנת להוכיח נקודה זו, הרי נתונים הלקוחים מ-Freedom House, ארגון ללא מטרות רווח המנתר את רמות הדמוקרטיה, החירות הפוליטית וזכויות האדם ברחבי העולם. ארגון זה מהווה מקור אקדמי לכל דבר ועניין, כך שאפשר להתווכח עם נתוניו, אך אי אפשר להטיל ספק באמיתותם. על מנת לפשט את התמונה, הארגון מסמן מדינות חופשיות בצבע ירוק, חופשיות באופן חלקי בצבע צהוב וכאלה שאינן חופשיות בצבע סגול. הרי החלוקה, ממנה ניתן לגזור את הטענה בדבר הצורה בה הקרבה הרעיונית של ישראל לליברליזם המערבי באה לידי ביטוי, לפניכם:

Middle East and North Africa   Freedom House

מדד החופש במזרח התיכון ובצפון אפריקה: http://bit.ly/1u9gxQ7

Europe   Freedom House

מדד החופש באירופה: http://bit.ly/1ne0PgH

Americas   Freedom House

מדד החופש באמריקות: http://bit.ly/1pOpfPx

הנקודה החשובה השנייה, אותה אני מעריך חולקים הרוב המוחלט של קוראי שורות אלה, היא ההסתכלות הבינארית על סט הערכים המערבי כ-"טוב", מולו ניצב סט הערכים המוסלמי הפונדמנטליסטי ונתפש כ-"רע". אין זו הסתכלות נכונה לטעמי, מהסיבה הפשוטה שמוסר ונורמות אינם מהווים דבר אובייקטיבי, אבסולוטי וטבעי, אלא משהו רלטיביסטי שבני האדם קובעים לעצמם. עד כמה שאולי זה ישמע נורא, גם הנאצים היו מוסריים בדרכם שלהם. אמנם היה זה מוסר שמנוגד ברובו לנהוג בדמוקרטיה המערבית הממוצעת, אך אין מדובר היה בחוסר מוסריות. אותו דבר ניתן להגיד גם על המייצגים של האיסלאם הקיצוני. כאשר פעילי דאעש כורתים את ידו של אדם אשר נחשד בגניבה, אין מדובר על מעשה שאינו מוסרי, מהסיבה הפשוטה שמדובר על חוק אשר נגזר מסט ערכים שונה בתכלית מהנהוג במערב, ואל לנו לשפוט אותו בעיניים מערביות. אין זה אומר כמובן שאנחנו לא צריכים לבקר את המעשה. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מאמינים בלב שלב כי החוקים, הנורמות והערכים אשר השתרשו במהלך מאות שנים באירופה ובאמריקה הצפונית הם צודקים יותר ונכונים יותר, אך גם אם אנו נוהגים כך, אותה חלוקה בינארית חוטאת לאמת. אנחנו לא צודקים באופן אבסולוטי, אנחנו פשוט צודקים יותר.

גם אם אתם מסכימים עם הנקודה הזו וגם אם לאו, נשאלת השאלה היכן בכל זאת טמונה הבעיה ברצון הבסיסי שלנו להתמודד עם אידיאולוגיה שונה בתכלית ומנוגדת לזו שלנו? לטענתי – בתפישה המערבית עצמה. אם נשים לרגע את האנטישמיות בצד, שכנראה משחקת גם היא תפקיד בגינויים הניתכים עלינו מכל עבר ובחוסר הרצון לקבל את הנראטיב הישראלי כפשוטו, הרי שאחת הסיבות המרכזיות בגינה באן קי מון ושכמותו מטילים את מלוא יהבם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעוד שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מזוועות נוראיות פי כמה המתרחשות, למשל, מעט צפונה מכאן, היא שהם משוכנעים שאיתנו, בניגוד לשכנינו בסוריה, הם יכולים לדבר, שעלינו הם יכולים להשפיע. ישראל נתפשת במערב כיישות דמוקרטית-ליברלית שניתן לפנות לרציונל שלה. הפרדוקס הוא שאותה תפישה מוחלת גם על החמאס, בעוד שהאחרון כלל אינו מעוניין לשחק לפי החוקים הללו.

פעולותיו של החמאס, כמו גם של שותפיו הרעיוניים אשר הוזכרו קודם לכן, מוכתבים, כפי שכבר ציינתי, על ידי קודקס שונה בתכלית. הסעיפים של אמנת ז'נבה, חוקי המשפט הבינלאומי, כל אותם דברים שנהגו במערב על מנת להתמודד עם זוועות המלחמה בדרכים דיפלומטיות, פשוט לא מעניינים אותו ולא מדברים אליו. המלחמה הזו, אם כן, היא א-סימטרית לא רק בגלל היתרון הצבאי האדיר שיש לצה"ל על חמושי חמאס, אלא גם בגלל הפער העצום, חסר כל נקודות ההשקה, בצורה שבה שני הצדדים תופשים את הלחימה על כל נגזרותיה.

אם נחזור לתפישה המערבית, הרי שחוסר הרצון לראות בסכסוך הנ"ל מאבק אידיאולוגי, יוצר מצב שבו ישראל לא יכולה לנצח. אם נחליט להתמודד עם החמאס בכליו שלו עצמו, הרי שהעולם יראה בנו ברברים (ובהקבלה לנתונים הלקוחים מתוך Freedom House אשר הוצגו לעיל – הצבע הירוק יתחלף בהדרגה לצבעים אחרים, מחמיאים פחות). סביר להניח שאנחנו גם לא רוצים להתמודד עימו בצורה הזו, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מאמינים בה. אם נחליט, מנגד, להמשיך להתמודד איתו בצורה בה אנו מתמודדים עימו בחמישים השנים האחרונות, הרי שהפוקוס ימשיך להתמקד בא-סימטריה הצבאית ובנישול הפלסטיני. הדבר היחיד שיכול להטות את הכף לטובתנו, הוא ההבנה כי מדובר פה במשהו מעט גדול יותר מאשר סכסוך אזורי על אדמה.

World Trade Center Attackedהבעיה היא שהפעם האחרונה שהדמוקרטיה המערבית יצאה למלחמה על הערכים והנורמות שלה התרחשה באמצע המאה שעברה. ולא רק זה, אלא שאותה מלחמה גבתה מחיר דמים כה גבוה, עד כי אלו שניצחו אותה עשו הכל ועודם עושים הכל על מנת לא לחזור עליה שוב. בנוסף, מיד לאחריה התחוללה מלחמה אידיאולוגית נוספת, רק שבמסגרתה לא נורתה ולו ירייה אחת, ובסופה שוב ידו של הליברליזם הייתה על העליונה, מה שיצר תחושת אופוריה עצומה במערב, שרק חיזקה בתורה את התפישה האנטי מלחמתית בו הוא החזיק. השלום המדומיין הזה נותר על כנו עד שהמטוס הראשון התנגש במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אולם גם הפיגוע הראוותני ביותר שנעשה אי פעם לא הצליח למוטט לחלוטין את הנאיביות המערבית.

ברם, הנאיביות הזו הולכת ונסדקת מאותו יום ואילך. כל פעם שהמוני מתפרעים רעולי פנים יוצאים לרחובות פריז ומבעירים אותם – היא נסדקת. כל פעם שהעולם מסיט לרגע את מבטו לכיוון עיראק וחוזה בזמן אמת בברוטליות קיצונית במסגרתה ראשים נערפים, נשים נאנסות והחופש נשלל כליל מבני האדם – היא נסדקת. כל פעם שזוועה מקומית, כמו למשל חטיפת הבנות בניגריה, מקבלת פוקוס עולמי – היא נסדקת. ככל שהיא הולכת ונסדקת, כך אט אט מחלחלת גם ההבנה כי למרות ההרג של החפים מפשע בעזה, ישראל היא לא הצד "הרע" בסיפור.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל בעודנו נמצאים כמעט חודש בתוך מבצע "צוק איתן", ולמרות המאמצים הקדחתניים של שלל דיפלומטים מרחבי הגלובוס להגיע להפסקת אש, המילים "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" נשמעות לא פחות מאשר גינויים על הרג האזרחים ברצועה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן לא נשמעה הצהרה משותפת של כל שרי החוץ של האיחוד האירופי בדבר הזכות הבסיסית הזו של ישראל. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן המדינה שבצוותא עם ארצות הברית הפכה את הדמוקרטיה הליברלית מרעיון לפרקטיקה פוליטית, לא אסרה על הפגנות פרו-פלסטיניות בתחומה. אני יכול להמשיך עוד, אבל לדעתי הרעיון הועבר כהלכה.

צריך כמובן לתת את הדעת על כך שישראל בוחרת לנהל את המערכה הנוכחית בצורה מאוד שקולה ומדודה, אך גם אם לוקחים זאת בחשבון, הרי שלפני שש שנים, במערכה דומה להפליא, כאשר העורף הישראלי לא היה ממוגן על ידי כיפת ברזל, כך שהסכנה אשר נשקפה לו הייתה גדולה עשרות מונים, וכאשר מספר ההרוגים בצד הפלסטיני (על פי כל ההערכות השונות) היה נמוך מזה הנוכחי והיחס בין החמושים לבלתי מעורבים ההרוגים היה הרבה יותר שוויוני, הלחץ הבינלאומי על ישראל הופעל ביתר שאת בשלב הרבה יותר מוקדם של הלחימה. זאת אומרת שלפי ההיגיון המבוסס על תקדימים היסטוריים אחרים, המבצע הנוכחי היה צריך כבר להסתיים. אך לא כך הדבר. ניתן לתלות זאת בגורמים נוספים, אך יחד עם הדוגמאות שנתתי קודם לכן, נוצרת התחושה שבכל זאת המערב חווה מעין שינוי מחשבתי בכל הנוגע לסכסוך המדובר.

אין זה אומר כמובן שמישהו יוותר כל כך מהר על הזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגשמת שאיפתם הלאומית. על אחת כמה וכמה כשהפלסטינים עצמם מפוצלים מבחינה רעיונית וקיים פלג מתון הרבה יותר שקיבל על עצמו, לפחות על פניו, את חוקי המשחק הדמוקרטיים ומנסה להגשים שאיפה זו באמצעים דיפלומטיים. אולם בכל מקרה יהיה ניתן לדון על כך ברצינות רק כאשר שחקן מרכזי במשוואה הזו, בדמותו של החמאס, אשר כלל אינו מעוניין ליטול חלק במשחק הנ"ל, יורחק ממנה לאלתר.

האם זה יקרה? כנראה שלצערנו ולצער הפלסטינים עצמם זה לא יתרחש בסבב הנוכחי. המערב אמנם עושה צעדים אל עבר הבנת הבעיה במלואה, אך הוא עדיין רחוק משם. הוא רחוק משם מכיוון שהדם ששטף את אירופה לפני כמה עשורים והאופוריה שאחזה בו לאחר נפילת חומת ברלין עדיין מושרשים בצורה הרבה יותר משמעותית בזיכרון הקולקטיבי שלו מאשר העשן שהיתמר מעל מרכז הסחר העולמי בניו יורק. ימים יגידו אם תיאוריית התנגשות הציוויליזציות של סמואל האנטינגטון, לפיה המאבקים הגדולים של דורנו יתרחשו בין תרבויות שלמות, כאשר המאבק המשמעותי ביותר יתקיים בין זו המערבית לזו המוסלמית, הייתה נכונה (חשוב לי לציין כהערה צדדית כי האנטינגטון גרס כי המאבקים יתחוללו על רקע תרבותי גרידא, בעוד שאני טוען כי קיים גם יסוד אידיאולוגי מנוגד בין האיסלאם הקיצוני למערב הליברלי. בכל מקרה, אני עדיין לא האנטינגטון וכבודו במקומו מונח). אסור כמובן לשכוח כוחות משמעותיים נוספים שמשחקים על פי חוקים שונים מאלו שהגה המערב, כדוגמת רוסיה וסין, שרק מסבכים עוד יותר את התמונה הכללית. אבל זו התקווה שלנו וזו צריכה גם להיות הנחת העבודה שלנו – לגרום לקברניטי הדמוקרטיות הליברליות מעבר לים להבין כי אנחנו והם נמצאים באותו צד, לפחות מבחינה רעיונית.

Clash_of_Civilizations_map

חלוקת העולם לציוויליזציות אליבא דהאנטינגטון: http://bit.ly/WSHZql

במילים אחרות, גם אם כל הכתוב לעיל לא מהווה אמת מוחלטת וניתן להתווכח עליו, בעולם העכשווי בו אנו חיים לכל דבר כמעט קיים הקשר גלובאלי רחב שצריך לתת עליו את הדעת. על כן, התייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בייחוד כאשר החמאס מעורב בו, כנושא בעל השפעות לוקאליות בלבד, איננו נכון לטעמי. אמנם קל הרבה יותר לכמת קרקע ואדמה מאשר אידיאולוגיה ורעיונות, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מהם בניתוח והבנת המצב לאשורו.

לסיכום רק אגיד שכל אותם אנשים אשר חוזים עולם בו ההבדלים בין בני האדם אינם קיימים, שבו אויבים מכתתים חרבותיהם לאתים, שבו כולנו חיים ביחד בשלום ובאחווה, שבו ההבנה כי שלום עדיף על פני המלחמה מחלחלת ומשתרשת עמוק בבסיס ההוויה האנושית כולה, אינם טועים. אני מעריך שרובנו רוצים להאמין בכך. יכול להיות שהתבונה האנושית תביא אותנו לשם ביום מן הימים, אבל כל עוד המציאות רחוקה משם שנות אור, עדיף לנו להיות בצד האידיאולוגי המוסרי והצודק ביותר שהאנושות הצליחה להמציא עד כה. גם במחיר של שפיכות דמים.