עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Archive for the ‘ביטחון’ Category

מלחמה אידיאולוגית

with one comment

Hamas-kidnapping-leaders

הפגנת תמיכה בחמאס. מתוך: בלוג צה"ל באנגלית: http://bit.ly/1rYEOKy

בבליל האינסופי של החדשות וטורי הדעה על המלחמה המתחוללת כעת בעזה, ניתן למצוא מספר קולות הגורסים כי המערכה הנוכחית, לפחות הבסיס הרעיוני שלה, גדולה יותר מסתם עוד סכסוך אזורי בצד הזה של העולם, אלא מאבק אידיאולוגי בין הדמוקרטיה המערבית הליברלית לבין האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני שתוצאותיה ישפיעו גם על הצורה בה המאבק הזה יראה בעתיד. גם אם נתעלם לרגע מהדרמטיות שבטענה זו, לטעמי יש בה מן האמת.

למרות שבוודאי קיימים הבדלים מסוימים בין ארגונים ופרטים המייצגים את האיסלאם הקיצוני, ישנו גם קו מקשר בין דאעש בעיראק, בוקו חראם בניגריה, חמאס בעזה ומוסלמים אירופאים משכילים הנוטשים את חייהם לטובת הג'יאהד, ואלו רק דוגמאות כמובן. קבלה מוחלטת של השריעה היא אחת מאותם קווים מקשרים, למשל, בחירה בג'יאהד כדרך פעולה לגיטימית היא קו נוסף. מאותם קווים נגזרת גם ההתנגדות לליברליזם המערבי ולכל מה שהוא מייצג. אין זה אומר שלכל אחד מאותם ארגונים אין מטרות הנבדלות אחת מהשנייה (המאבק הלאומי של החמאס, למשל, אינו משותף לשאר הארגונים שהזכרתי), אך הבסיס המשותף קיים.

מהבחינה הזו חשוב לציין שתי נקודות חשובות. הראשונה היא השייכות של ישראל, מדינה לבנטינית צעירה וקטנה, למערב הדמוקרטי-ליברלי. הנחה שאולי מובנת מאליה מבחינת נקודת מבטו של הישראלי הממוצע, אך לא תמיד ברורה כל כך בפרספקטיבה העולמית הרחבה. על מנת להוכיח נקודה זו, הרי נתונים הלקוחים מ-Freedom House, ארגון ללא מטרות רווח המנתר את רמות הדמוקרטיה, החירות הפוליטית וזכויות האדם ברחבי העולם. ארגון זה מהווה מקור אקדמי לכל דבר ועניין, כך שאפשר להתווכח עם נתוניו, אך אי אפשר להטיל ספק באמיתותם. על מנת לפשט את התמונה, הארגון מסמן מדינות חופשיות בצבע ירוק, חופשיות באופן חלקי בצבע צהוב וכאלה שאינן חופשיות בצבע סגול. הרי החלוקה, ממנה ניתן לגזור את הטענה בדבר הצורה בה הקרבה הרעיונית של ישראל לליברליזם המערבי באה לידי ביטוי, לפניכם:

Middle East and North Africa   Freedom House

מדד החופש במזרח התיכון ובצפון אפריקה: http://bit.ly/1u9gxQ7

Europe   Freedom House

מדד החופש באירופה: http://bit.ly/1ne0PgH

Americas   Freedom House

מדד החופש באמריקות: http://bit.ly/1pOpfPx

הנקודה החשובה השנייה, אותה אני מעריך חולקים הרוב המוחלט של קוראי שורות אלה, היא ההסתכלות הבינארית על סט הערכים המערבי כ-"טוב", מולו ניצב סט הערכים המוסלמי הפונדמנטליסטי ונתפש כ-"רע". אין זו הסתכלות נכונה לטעמי, מהסיבה הפשוטה שמוסר ונורמות אינם מהווים דבר אובייקטיבי, אבסולוטי וטבעי, אלא משהו רלטיביסטי שבני האדם קובעים לעצמם. עד כמה שאולי זה ישמע נורא, גם הנאצים היו מוסריים בדרכם שלהם. אמנם היה זה מוסר שמנוגד ברובו לנהוג בדמוקרטיה המערבית הממוצעת, אך אין מדובר היה בחוסר מוסריות. אותו דבר ניתן להגיד גם על המייצגים של האיסלאם הקיצוני. כאשר פעילי דאעש כורתים את ידו של אדם אשר נחשד בגניבה, אין מדובר על מעשה שאינו מוסרי, מהסיבה הפשוטה שמדובר על חוק אשר נגזר מסט ערכים שונה בתכלית מהנהוג במערב, ואל לנו לשפוט אותו בעיניים מערביות. אין זה אומר כמובן שאנחנו לא צריכים לבקר את המעשה. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מאמינים בלב שלב כי החוקים, הנורמות והערכים אשר השתרשו במהלך מאות שנים באירופה ובאמריקה הצפונית הם צודקים יותר ונכונים יותר, אך גם אם אנו נוהגים כך, אותה חלוקה בינארית חוטאת לאמת. אנחנו לא צודקים באופן אבסולוטי, אנחנו פשוט צודקים יותר.

גם אם אתם מסכימים עם הנקודה הזו וגם אם לאו, נשאלת השאלה היכן בכל זאת טמונה הבעיה ברצון הבסיסי שלנו להתמודד עם אידיאולוגיה שונה בתכלית ומנוגדת לזו שלנו? לטענתי – בתפישה המערבית עצמה. אם נשים לרגע את האנטישמיות בצד, שכנראה משחקת גם היא תפקיד בגינויים הניתכים עלינו מכל עבר ובחוסר הרצון לקבל את הנראטיב הישראלי כפשוטו, הרי שאחת הסיבות המרכזיות בגינה באן קי מון ושכמותו מטילים את מלוא יהבם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעוד שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מזוועות נוראיות פי כמה המתרחשות, למשל, מעט צפונה מכאן, היא שהם משוכנעים שאיתנו, בניגוד לשכנינו בסוריה, הם יכולים לדבר, שעלינו הם יכולים להשפיע. ישראל נתפשת במערב כיישות דמוקרטית-ליברלית שניתן לפנות לרציונל שלה. הפרדוקס הוא שאותה תפישה מוחלת גם על החמאס, בעוד שהאחרון כלל אינו מעוניין לשחק לפי החוקים הללו.

פעולותיו של החמאס, כמו גם של שותפיו הרעיוניים אשר הוזכרו קודם לכן, מוכתבים, כפי שכבר ציינתי, על ידי קודקס שונה בתכלית. הסעיפים של אמנת ז'נבה, חוקי המשפט הבינלאומי, כל אותם דברים שנהגו במערב על מנת להתמודד עם זוועות המלחמה בדרכים דיפלומטיות, פשוט לא מעניינים אותו ולא מדברים אליו. המלחמה הזו, אם כן, היא א-סימטרית לא רק בגלל היתרון הצבאי האדיר שיש לצה"ל על חמושי חמאס, אלא גם בגלל הפער העצום, חסר כל נקודות ההשקה, בצורה שבה שני הצדדים תופשים את הלחימה על כל נגזרותיה.

אם נחזור לתפישה המערבית, הרי שחוסר הרצון לראות בסכסוך הנ"ל מאבק אידיאולוגי, יוצר מצב שבו ישראל לא יכולה לנצח. אם נחליט להתמודד עם החמאס בכליו שלו עצמו, הרי שהעולם יראה בנו ברברים (ובהקבלה לנתונים הלקוחים מתוך Freedom House אשר הוצגו לעיל – הצבע הירוק יתחלף בהדרגה לצבעים אחרים, מחמיאים פחות). סביר להניח שאנחנו גם לא רוצים להתמודד עימו בצורה הזו, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מאמינים בה. אם נחליט, מנגד, להמשיך להתמודד איתו בצורה בה אנו מתמודדים עימו בחמישים השנים האחרונות, הרי שהפוקוס ימשיך להתמקד בא-סימטריה הצבאית ובנישול הפלסטיני. הדבר היחיד שיכול להטות את הכף לטובתנו, הוא ההבנה כי מדובר פה במשהו מעט גדול יותר מאשר סכסוך אזורי על אדמה.

World Trade Center Attackedהבעיה היא שהפעם האחרונה שהדמוקרטיה המערבית יצאה למלחמה על הערכים והנורמות שלה התרחשה באמצע המאה שעברה. ולא רק זה, אלא שאותה מלחמה גבתה מחיר דמים כה גבוה, עד כי אלו שניצחו אותה עשו הכל ועודם עושים הכל על מנת לא לחזור עליה שוב. בנוסף, מיד לאחריה התחוללה מלחמה אידיאולוגית נוספת, רק שבמסגרתה לא נורתה ולו ירייה אחת, ובסופה שוב ידו של הליברליזם הייתה על העליונה, מה שיצר תחושת אופוריה עצומה במערב, שרק חיזקה בתורה את התפישה האנטי מלחמתית בו הוא החזיק. השלום המדומיין הזה נותר על כנו עד שהמטוס הראשון התנגש במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אולם גם הפיגוע הראוותני ביותר שנעשה אי פעם לא הצליח למוטט לחלוטין את הנאיביות המערבית.

ברם, הנאיביות הזו הולכת ונסדקת מאותו יום ואילך. כל פעם שהמוני מתפרעים רעולי פנים יוצאים לרחובות פריז ומבעירים אותם – היא נסדקת. כל פעם שהעולם מסיט לרגע את מבטו לכיוון עיראק וחוזה בזמן אמת בברוטליות קיצונית במסגרתה ראשים נערפים, נשים נאנסות והחופש נשלל כליל מבני האדם – היא נסדקת. כל פעם שזוועה מקומית, כמו למשל חטיפת הבנות בניגריה, מקבלת פוקוס עולמי – היא נסדקת. ככל שהיא הולכת ונסדקת, כך אט אט מחלחלת גם ההבנה כי למרות ההרג של החפים מפשע בעזה, ישראל היא לא הצד "הרע" בסיפור.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל בעודנו נמצאים כמעט חודש בתוך מבצע "צוק איתן", ולמרות המאמצים הקדחתניים של שלל דיפלומטים מרחבי הגלובוס להגיע להפסקת אש, המילים "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" נשמעות לא פחות מאשר גינויים על הרג האזרחים ברצועה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן לא נשמעה הצהרה משותפת של כל שרי החוץ של האיחוד האירופי בדבר הזכות הבסיסית הזו של ישראל. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן המדינה שבצוותא עם ארצות הברית הפכה את הדמוקרטיה הליברלית מרעיון לפרקטיקה פוליטית, לא אסרה על הפגנות פרו-פלסטיניות בתחומה. אני יכול להמשיך עוד, אבל לדעתי הרעיון הועבר כהלכה.

צריך כמובן לתת את הדעת על כך שישראל בוחרת לנהל את המערכה הנוכחית בצורה מאוד שקולה ומדודה, אך גם אם לוקחים זאת בחשבון, הרי שלפני שש שנים, במערכה דומה להפליא, כאשר העורף הישראלי לא היה ממוגן על ידי כיפת ברזל, כך שהסכנה אשר נשקפה לו הייתה גדולה עשרות מונים, וכאשר מספר ההרוגים בצד הפלסטיני (על פי כל ההערכות השונות) היה נמוך מזה הנוכחי והיחס בין החמושים לבלתי מעורבים ההרוגים היה הרבה יותר שוויוני, הלחץ הבינלאומי על ישראל הופעל ביתר שאת בשלב הרבה יותר מוקדם של הלחימה. זאת אומרת שלפי ההיגיון המבוסס על תקדימים היסטוריים אחרים, המבצע הנוכחי היה צריך כבר להסתיים. אך לא כך הדבר. ניתן לתלות זאת בגורמים נוספים, אך יחד עם הדוגמאות שנתתי קודם לכן, נוצרת התחושה שבכל זאת המערב חווה מעין שינוי מחשבתי בכל הנוגע לסכסוך המדובר.

אין זה אומר כמובן שמישהו יוותר כל כך מהר על הזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגשמת שאיפתם הלאומית. על אחת כמה וכמה כשהפלסטינים עצמם מפוצלים מבחינה רעיונית וקיים פלג מתון הרבה יותר שקיבל על עצמו, לפחות על פניו, את חוקי המשחק הדמוקרטיים ומנסה להגשים שאיפה זו באמצעים דיפלומטיים. אולם בכל מקרה יהיה ניתן לדון על כך ברצינות רק כאשר שחקן מרכזי במשוואה הזו, בדמותו של החמאס, אשר כלל אינו מעוניין ליטול חלק במשחק הנ"ל, יורחק ממנה לאלתר.

האם זה יקרה? כנראה שלצערנו ולצער הפלסטינים עצמם זה לא יתרחש בסבב הנוכחי. המערב אמנם עושה צעדים אל עבר הבנת הבעיה במלואה, אך הוא עדיין רחוק משם. הוא רחוק משם מכיוון שהדם ששטף את אירופה לפני כמה עשורים והאופוריה שאחזה בו לאחר נפילת חומת ברלין עדיין מושרשים בצורה הרבה יותר משמעותית בזיכרון הקולקטיבי שלו מאשר העשן שהיתמר מעל מרכז הסחר העולמי בניו יורק. ימים יגידו אם תיאוריית התנגשות הציוויליזציות של סמואל האנטינגטון, לפיה המאבקים הגדולים של דורנו יתרחשו בין תרבויות שלמות, כאשר המאבק המשמעותי ביותר יתקיים בין זו המערבית לזו המוסלמית, הייתה נכונה (חשוב לי לציין כהערה צדדית כי האנטינגטון גרס כי המאבקים יתחוללו על רקע תרבותי גרידא, בעוד שאני טוען כי קיים גם יסוד אידיאולוגי מנוגד בין האיסלאם הקיצוני למערב הליברלי. בכל מקרה, אני עדיין לא האנטינגטון וכבודו במקומו מונח). אסור כמובן לשכוח כוחות משמעותיים נוספים שמשחקים על פי חוקים שונים מאלו שהגה המערב, כדוגמת רוסיה וסין, שרק מסבכים עוד יותר את התמונה הכללית. אבל זו התקווה שלנו וזו צריכה גם להיות הנחת העבודה שלנו – לגרום לקברניטי הדמוקרטיות הליברליות מעבר לים להבין כי אנחנו והם נמצאים באותו צד, לפחות מבחינה רעיונית.

Clash_of_Civilizations_map

חלוקת העולם לציוויליזציות אליבא דהאנטינגטון: http://bit.ly/WSHZql

במילים אחרות, גם אם כל הכתוב לעיל לא מהווה אמת מוחלטת וניתן להתווכח עליו, בעולם העכשווי בו אנו חיים לכל דבר כמעט קיים הקשר גלובאלי רחב שצריך לתת עליו את הדעת. על כן, התייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בייחוד כאשר החמאס מעורב בו, כנושא בעל השפעות לוקאליות בלבד, איננו נכון לטעמי. אמנם קל הרבה יותר לכמת קרקע ואדמה מאשר אידיאולוגיה ורעיונות, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מהם בניתוח והבנת המצב לאשורו.

לסיכום רק אגיד שכל אותם אנשים אשר חוזים עולם בו ההבדלים בין בני האדם אינם קיימים, שבו אויבים מכתתים חרבותיהם לאתים, שבו כולנו חיים ביחד בשלום ובאחווה, שבו ההבנה כי שלום עדיף על פני המלחמה מחלחלת ומשתרשת עמוק בבסיס ההוויה האנושית כולה, אינם טועים. אני מעריך שרובנו רוצים להאמין בכך. יכול להיות שהתבונה האנושית תביא אותנו לשם ביום מן הימים, אבל כל עוד המציאות רחוקה משם שנות אור, עדיף לנו להיות בצד האידיאולוגי המוסרי והצודק ביותר שהאנושות הצליחה להמציא עד כה. גם במחיר של שפיכות דמים.

מודעות פרסומת

גם להפגין צריך לדעת

leave a comment »

מחר, ביום חמישי ה-15 בנובמבר, מתוכננת הפגנה מול מצודת זאב בתל אביב, אשר כותרתה: "לא למלחמה! מפגינים נגד מלחמת בחירות". אני מניח שלא צריך להכביר במילים בדבר השקפת עולמם הפוליטית והמדינית של המפגינים. אחת הטענות שעלו לא אחת במהלך היום, ולא רק מכיוונם, היא שמבצע "עמוד ענן" הינו ספין פוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון, אשר נועד להגדיל את כוחם לקראת הבחירות אשר ייערכו בעוד 69 ימים.

מי שמעלה טענות אלה, כנראה שניחן בזיכרון קצר. בדצמבר 2008 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", אשר היווה את המבצע הצבאי הרחב ביותר בהיקפו ברצועת עזה בשנים האחרונות, עד היום. מבצע זה הסתיים כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה-18. אהוד ברק כיהן אז, כמו היום, כשר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. ההבדל היחיד הוא, שאז, בניגוד להיום, הוא שימש כיו"ר מפלגת העבודה. ההערכות טרם הבחירות דיברו על כך, שברק, אשר מותג כ-"מר ביטחון", ירוויח אלקטורט כתוצאה מהמבצע. בניגוד לאותן הערכות, ספגה מפלגת העבודה מכה קשה בבחירות. כוחה הצטמצם בשליש – מ-19 מנדטים בכנסת ה-17, ל-13 בלבד בכנסת הנוכחית. על נתניהו אפשר להגיד הרבה מאוד דברים, רובם אף נכונים, אך בדבר אחד תהיה הסכמה גורפת גם בקרב מתנגדיו החריפים ביותר – מדובר בפוליטיקאי מהמעלה הראשונה. גם בברק, שחווה על בשרו את אותה מפלה פוליטית, לא ניתן לחשוד שיצא למבצע זה מהמניעים הלא נכונים, בייחוד שכל קמפיין הבחירות הנוכחי שלו נשען על מועמדותו למשרת שר הביטחון. ברק לא מכה באותו מקום פעמיים, כפי שאתם יודעים.

כל זה לא מקטין, ולו במעט, את האחריות של הממשלה לביטחונם של אזרחיה. העובדה שבמשך ארבע שנים העומדים בראשה לא הנידו עפעף מנגד מטחי הרקטות החוזרים ונשנים על יישובי הדרום, יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בקלפי. רק שביטוי זה צריך להגיע מהמניעים הנכונים, ולא בגלל חוסר הבנה פוליטית בסיסית המשוללת כל יסוד.

וכאן אני מגיע לנקודה הכי חשובה. השקפת העולם השמאלנית-ליברלית מכילה בתוכה לא מעט יסודות נכונים וחשובים. כל בן אדם רציונלי רוצה לחיות בשלום לצד שכניו ומאמין בשוויון בסיסי המגיע לכלל בני האדם. אך במקרה זה, מדובר בהפגנה המשוללת כל אידיאולוגיה. בחירת המיקום הגיאוגרפי של ההפגנה, מצודת זאב – מעוזו של הימין הישראלי, איננה מקרית. מארגני ההפגנה מונעים משנאה עיוורת כלפי הימין הישראלי והעומד בראשו. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר לא יוחלף השלטון בישראל, ולא מתוך הרצון שעומד בבסיסה של כל חברה דמוקרטית, אלא מתוך אותה שנאה עיוורת. אם הם היו משוכנעים באמת ובתמים בדבר היותו של המבצע הצבאי כלי פוליטי בידיהם של קברניטי המדינה, הם היו יכולים לבקש אישור לקיים את ההפגנה באחד ממוקדי העימות, באר שבע למשל, שם נמצאת כרגע מירב התקשורת ורוב בכירי הצבא. כך הם היו מגייסים תמיכה ציבורית רחבה יותר במטרתם, ומונעים כל ביקורת אפשרית כלפיהם. אך לא בכך הם מעוניינים.

כל אזרח במדינת ישראל רשאי להביע את דעתו הפוליטית ולהביא לידי ביטוי את השקפת עולמו בצורת הפגנות המתנגדות לשלטון. אך גם את זה צריך לדעת איך לעשות.

בין אספרסו לאספרסו, הרהורים בדבר מתקפת טילים על תל אביב

leave a comment »

חנות שנפגעה בנתיבות

חנות שנפגעה בנתיבות. צילום: דייב בוימוביץ'. מתוך: וואלה

מאז התחדש ירי הטילים הרציף על יישובי הדרום (אשר נקרא בפי אמצעי התקשורת "הסבב הנוכחי", משל היה מדובר בקנטון שוויצרי פסטורלי בו ניתן לחוות נירוונה על בסיס יום-יומי, ולא על איזור המצוי בשגרת לחימה כבר כמה שנים טובות), מסתמן כי הסכסוך הגדול ביותר הוא לאו דווקא בין ישראל לבין החמאס, אלא בין תושבי הדרום לבין תושבי המרכז (או בשמם השכיח יותר – תושבי מדינת תל-אביב). בעוד תושבי הדרום עסוקים להאשים את תושבי המרכז בחוסר סולידריות ובישיבה בבתי קפה, בעוד הם רצים בין מרחב מוגן למשנהו, עסוקים האחרונים בהתגוננות מפני טענות אלה, כשהביטויים השגורים בפיהם הינם: "מלחמת המפרץ" ו-"פיגועים באוטובוסים", אשר משמשים כטיעונים מרכזיים בתחרות האהובה – מי סבל הכי הרבה?

בעיניי מדובר בוויכוח טיפשי, שלא תורם במאומה למטרת העל, שהיא כמובן – רגיעה בדרום, וכמובן לא לחיזוקו של אותו חוסן לאומי אמורפי, שהוא כידוע, קודש הקודשים. בסיטואציה המורכבת עמה מתמודדים תושבי הדרום מדי יום, יש שני "אשמים" עיקריים – אלה שיורים את הטילים ואלה שלא מונעים מהם את הירי. הראשונים אינם נמנים עם תושבי מדינת תל אביב, ובוודאי שלא עם היושבים בבתי הקפה, בעוד האחרונים, לפחות חלקם, אכן מחזיקים באזרחות של אותה מדינה (בייחוד זה הידוע בתור "המבוגר האחראי", אשר אמור להקל, לפחות על הנייר, על סבלם של תושבי הדרום), אך מיותר לציין שלא אליהם מכוונות ההאשמות. וכאן חלה הטעות האסטרטגית הן של המאשימים והן של המתגוננים. במקום להפנות את חציהם כלפי מקבלי ההחלטות, שבתקופת בחירות עוד עלולים לסטות מדרכם הרגילה, ואשכרה לעשות משהו, הם עסוקים בהטחת האשמות הדדית.

כשבוחנים את המצב הלא פשוט הזה בצורה רציונלית, מגיעים למסקנה כי ישנם שני פתרונות אפשריים, אשר יביאו בסופו של דבר לרגיעה, גם אם יחסית (הרי שום דבר בחלק הזה של העולם אינו קבוע), לדרום. האפשרות הראשונה – הסלמת הלחימה, האפשרות השנייה – מהלך מדיני. במנותק מהשקפת עולם פוליטית זו או אחרת, ובהנחה כי נבחרי הציבור לא ינקפו את האצבע שלהם לטובת אחת מן האפשרויות הנ"ל, המסקנה המתבקשת היא שרק שינוי המציאות בצורה קיצונית, שיביא איתו שינוי תודעתי בקנה מידה נרחב, יגרום, בסופו של דבר, לחתירה לאחד מן הפתרונות.

וכאן אני מגיע לנקודה הכואבת, אשר ודאי לא תגרוף הסכמה גורפת מצד לצד – שינוי קיצוני שכזה יתרחש אך ורק אם יפלו טילים בתל אביב. כן כן, טילים בתל אביב. ולא, לא בגלל ש-"זה מה שיגרום לשמאלנים לצאת מהסרט בו הם חיים" (טענה מרכזית המועלית על ידי תושבי הדרום חדשות לבקרים), אלא מכיוון שזה הדבר היחיד, נכון לרגע זה, שיגרום לממשלה ולזרועות הביטחון (במידת הצורך) לפעול. תארו לעצמכם טיל שנופל ליד הקריה. טיל שנופל ליד דיזינגוף סנטר. טיל שנופל ליד מרכז תעשייתי בו מושקעות חברות מחו"ל. תסריט שכזה יביא לשינוי תודעתי עמוק, ויחייב את נבחרי הציבור לקבל החלטה.

מבחינה אמוציונלית קשה מאוד לחשוב על טיל שפוגע בעזריאלי, לדוגמא. כשמעלים תמונה כזאת בראש, חוזרים ומכים החזיונות מה-11/09. הרס, פאניקה, מוות. אף אחד לא רוצה להעלות דבר שכזה בדעתו. סברה נוספת גורסת כי דווקא השגרה בה מתנהלת שאר המדינה, במנותק מהדרום, חיונית להתמודדות עם המצב. הרי אם כל המדינה תהיה משותקת כתוצאה מלחימה כוללת, אזי שלא ניתן יהיה לפתור את הסיטואציה המורכבת כלל וכלל. אך צריך לזכור כי מלחמה איננה מיטיבה לעולם עם אף אחד מהצדדים הניצים, ובהתחשב בעובדה שאידיאל השלום הכלל עולמי עדיין רחוק מאוד מלהתממש, הדרך היחידה בה ניתן יהיה לפתור את אותה הסיטואציה היא התסריט אותו אני שוטח כאן.

אני כותב את הדברים האלה בעודי יושב בביתי בתל אביב, ואיני יודע היכן נמצא המקלט הקרוב. משפחתי גרה כשבעה קילומטרים מכאן, בקרית אונו, ויש לי אח קטן בן שבע. משפחתה של חברתי גרה בכפר סבא. רובם המוחלט של חבריי הינם תושבי המרכז. לאמור – כל חיי נמצאים כאן, ומתקפת טילים על המרכז תשנה אותם לבלי היכר. ובכל זאת, כשאני בוחן את המצב לעומקו, אינני רואה פתרון אחר באופק.

אני משוכנע שרובם המוחלט של תושבי המדינה (כולל הדרומיים מביניהם), לא יסכימו איתי. הרי איזה בן אדם שפוי מבקש טילים על ראשו? ובכל זאת, אני מקווה שלכל הפחות תיפסק ההאשמה ההדדית, ואותה סולידריות מפורסמת תכוון כלפי אלה שצריכים לספוג את החצים המושחזים – קברניטי הספינה המקרטעת ששמה ישראל.