עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Archive for the ‘חברה’ Category

יבגני טולוצ'קו כמשל: על התפישה המוטעית של "הרוסים" בישראל

with 16 comments

עולים מברית המועצות לשעבר

עולים מברית המועצות לשעבר

בישראל מודל 2013 מעטים האנשים המתייחסים ליוצאי ברית המועצות לשעבר כ-"זונות", "מאפיונרים", "אלכוהוליסטים", "אוכלי חזיר", "רוסים מסריחים" ושלל תוויות נוספות שהודבקו לאוכלוסייה זו בעבר, לפחות לא באופן פומבי. אולם, ביומיים האחרונים קיבלנו שתי דוגמאות לכך שאוכלוסייה זו, יותר מעשרים שנה לאחר שהגיעה לכאן בהמוניה, ביוזמתה ובעידודה של ממשלת ישראל, איננה נתפסת עדיין כישראלית לגמרי, שלא נדבר על יהודית.

במקרה הראשון, מורה בבית ספר יסודי בחיפה הציגה לתלמידי כיתה ג', במהלך יום השואה, מראה של גרמנים, באמצעות העמדתם של ילדים ממוצא רוסי בקדמת הכיתה והצגתם בתור כאלה. אין כמובן צורך להסביר את הגזענות הטמונה ב-"מערך שיעור" שכזה. אף יותר חמורה בעיניי הבורות הבסיסית של אותה מורה, המייצגת את מערכת החינוך הישראלית. הרי אם הייתה טורחת לבזבז חמש דקות מזמנה היקר וקוראת את הערך הוויקיפדי על תורת הגזע אשר עמדה בבסיס האידיאולוגיה הנאצית, היא בוודאי הייתה מגלה שהגזע הסלאבי, עליו נמנים העמים המאכלסים את מזרח אירופה, היווה גזע נחות בעיניי אותה אידיאולוגיה ולכן, גם בהינתן היותה גזענית, כזו שמטילה ספק ביהדותם של אותם ילדים, אין מקום להשוואה זו. בהקשר זה ניתן גם להזכיר את המטען הגנטי של לא מעט אוקראינים, רוסים ועמים סלאבים אחרים ממזרח אירופה, הטומנים בחובם גנים "אסיאתיים", זכר לכיבוש המונגולי בהנהגתו של ג'ינגיס חאן והקמתה של אורדת הזהב באזורים אלה על ידי צאצאיו. ניתן להמשיך ולמצוא הסברים ודוגמאות אינספור לכך שרוסים, בהכללה, לא דומים במאומה לתיאור של הארי המושלם כפי שהוצג על ידי קברניטי גרמניה הנאצית. בכל מקרה, איך שלא מסובבים את העניין, המקרה הנ"ל מעלה שתי נקודות מטרידות: הראשונה נוגעת לבורות ולמחסור בידע בסיסי שהם מנת חלקה של מערכת החינוך בישראל. אם מורה שמלמדת על השואה איננה בקיאה בפרטים כה בסיסיים אודותיה, מפחיד לחשוב אילו דברים אחרים, כאלה שלא מגיעים לאמצעי התקשורת, מורים אינם יודעים. מורים האמונים על חינוך דור ההמשך, להזכירכם. הנקודה השנייה נוגעת באופן ישיר לטענה המרכזית שלי – חוסר הנכונות להכיר בעולים מברית המועצות כישראלים לכל דבר ועניין. בעצם הצגתם של אותם ילדים כדומים לאלה שניסו להשמיד את העם היהודי לפני שבעה עשורים, נוצרת חלוקה דיכוטומית ל-"אנחנו" ו-"הם", כאשר די ברור ש-"הם" לא יוכלו אף פעם להיות חלק מאיתנו.

בעוד שניתן לטעון כי המקרה הראשון הינו נקודתי ולא משליך על מערכת החינוך כולה ומכאן על כלל החברה, הרי שהמקרה השני חמור יותר מהבחינה שהוא מעוגן מבחינה מערכתית-מוסדית. במקרה המדובר, בעת טקס הפתיחה של פרויקט "דגלון לנופל", במסגרתו מניח הרמטכ"ל דגל על קברו של החלל האחרון שנקבר בהר הרצל, הניח רא"ל בני גנץ את הדגל על קברו של סא"ל (במיל') שלמה (מוני) ניצני ולא על קברו של יבגני טולוצ'קו, למרות שהאחרון הינו החלל האחרון אשר נקבר שם. טולוצ'קו לא זכה בכבוד הנ"ל מכיוון שיהדותו מוטלת בספק והוא נקבר בחלקה המיועדת לסוג זה של חללים. מדובר צה"ל נמסר בתגובה לפניותיהם של אמצעי התקשורת כי טולוצ'קו לא עמד בקריטריונים מכיוון שהנחת הדגל מתבצעת רק על קברים של חללים אשר נקברים בחלקה הצבאית המרכזית, קרי כאלה שיהדותם איננה מוטלת בספק. זאת אומרת שעצם העובדה שאותם חיילים בחרו לשלם את חובם לחברה הישראלית ולהתגייס לצבא (כי בואו נודה באמת, בימינו, כאשר אחד מכל ארבעה גברים ואחת מכל שתי נשים אינם מתגייסים, הגבול בין בחירה וחובה מטשטש) לא מספיק. הם צריכים לעמוד בקריטריונים מאוד מסוימים על מנת להיחשב כשווים בין שווים בחברה הישראלית.

אבל גם זה לא העיקר. למרות שהמקרה השני מעיד על בעיה מובנית במוסד כה מרכזי של החברה הישראלית כמו צה"ל, עדיין מדובר על בעיה נקודתית ודי שולית בעיניי. הבעיה האמיתית נעוצה בשיח המתעורר בעקבות מקרים כגון זה וההבניות החברתיות, המושרשות עמוק מאוד בחברה הישראלית, הנוצרות בעקבותיו. ח"כ אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר, כתב בפייסבוק בעקבות פרסום המקרה כי "יש לשקול את האפשרות לקבור את כל החיילים היהודים והלא יהודיים באותה שורה, כתף אל כתף כפי שהם משרתים." אני מסכים כמובן עם שטרן, אך נשאלת השאלה מדוע רק אותם אלה שמחרפים את נפשם בשם שמירה על המדינה צריכים לזכות באותו שוויון זכויות מיוחל? לצערי, זו התפישה אשר מתקבעת בשיח ובהוויה הישראליים. כל עוד מדובר בחייל (עדיף קרבי) אשר מופלה לרעה בגלל מוצאו, הרי שקם קול זעקה היוצא כנגד אותה אפליה. על אחת כמה וכמה אם, לא עלינו, אותו חייל נהרג. לצערם של אלפי אזרחים שלא נוהגים להיהרג בעת שירותם הצבאי, אלא משלימים את השירות בהצלחה, משלמים מיסים ותורמים לחברה, מעטים הם האנשים שמרימים עבורם קול צעקה והם ממשיכים להוות אזרחים סוג ב'. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא כמובן השליטה האבסולוטית של גורמי דת על נושא הנישואין כחלק מהסטטוס קוו הנהוג במדינה. גם כאלה שיהדותם כביכול איננה מוטלת בספק, נאלצים לכתת את רגליהם למשרדיהם של אותם גורמים ולעבור תהליכים משפילים, על מנת לקבל גושפנקא סופית להיותם יהודים.

גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שהזכרתי בתחילת דבריי באשר לאינטרס של המדינה להבאתם של העולים מברית המועצות ארצה, אינטרס לא פחות מזה של העולים עצמם לעזוב את מדינת האם שלהם, יש משהו מאוד אבסורדי במצב שתיארתי. הרי אם פקיד או חייל נאצי היה נתקל במי מהם בשנת 1941, ההלכה היהודית לא הייתה מעניינת אותו כהוא זה ואותו אדם היה נשלח למשרפות. הרי רבים מהם סבלו מהאנטישמיות הגואה במדינות מהן הם באו. הרי רבים מהם החליטו לנטוע את שורשיהם כאן ולגדל את ילדיהם על פיסת האדמה הזו. הבעיה נובעת מכך שהתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" נמצאת בידי פלג מסוים מאוד של היהדות שלא מוכן להתפשר בנוגע אליה. לא רק שהוא לא מוכן להתפשר, הוא אפילו לא מוכן לדון בכך (שזה דבר מגוחך בפני עצמו בהתחשב בכך שרוב יהודי ארצות הברית, למשל, שמספרם שווה ליהודי ישראל, הינם יהודים רפורמים.) כתוצאה מכך ישנה גם השלכה על הזהות הישראלית בכללותה ועל מיקמו של הפרט בחברה הישראלית.

בוודאי יש שיגידו: "אם הם כל כך אוהבים את המדינה ומרגישים יהודים, אז שיתגיירו." למרות שלדעתי כל פרט רשאי לחיות את חייו כפי שהוא רוצה כל עוד הוא לא עובר על החוק, בוודאי לקבוע את הזהות העצמית שלו, אני מוכן לקבל טענה זו. העניין הוא שתהליך הגיור עצמו נמצא באותן ידיים בלתי מתפשרות שתיארתי קודם. מדובר בתהליך קשה מאוד, עם חדירה מקסימלית לתחום חייו של הפרט, משפיל בהרבה מקרים, שהאדם הממוצע יתייאש עוד לפני שיחל בו. כמו במקרה של כמעט כל מונופול אחר, הפרט רק מפסיד מכך. אם התערבות לאחר מותו (!) של אדם אינה מעידה על כך, אני לא יודע מה כן.

טענה נוספת תתייחס בוודאי לכך שמצבה של האוכלוסייה דוברת הרוסית ככלל טוב במספר מונים מקבוצות מוחלשות בחברה כגון ערבים, אתיופים, חרדים, בדואים ומי לא, שלא נדבר על הפלסטינאים. במידה מסוימת היא אף תהיה נכונה, אבל לא תוריד ממורכבות או מחשיבות הבעיה שתיארתי כאן. באופן כללי, השסעים בחברה הישראלית ולא איראן או כל איום מוחשי יותר או פחות, הם הבעיה המרכזית של החברה שלנו והאיום המרכזי עליה. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת נעוצה בשינויים, הן תפישתיים והן מערכתיים.

ושלא תבינו אותי לא נכון, יש לי לא מעט ביקורת גם כלפי אוכלוסיית העולים מחבר העמים עצמה. ההיבדלות מרצון והאליטיזם התרבותי ממנו נובעות התנשאות ותחושת עליונות, הן רק שתי דוגמאות לכך. אבל הניכור שנוצר בקרב אוכלוסייה זו נובע לא פעם מהתפישה של שאר החברה הישראלית כלפיה ואי השוויון שנוצר כתוצאה ממנה.

הרמטכ"ל כבר לא יניח דגל על קברו של יבגני טולוצ'קו ז"ל, אבל אם חבריו (ולאו דווקא אלה שנלחמים עם מישהו אחר כתף אל כתף) לא ייתפשו יותר כאזרחים סוג ב' והמורה מחיפה תבין את גודל טעותה ותסביר זאת לתלמידיה, אולי נעלה, כחברה, על הדרך הנכונה.

נ.ב. אם שרדתם עד עכשיו, אני ממליץ בחום לקרוא גם את הטקסט של שלום בוגוסלבסקי אודות זיכרון השואה של יוצאי ברית המועצות.

מודעות פרסומת