עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

רשמיי מ-"ההוביט: מסע בלתי צפוי"

leave a comment »

לפני שתתחילו לקרוא, אני נאלץ להזהיר אתכם – הביקורת הזו (אם בכלל אפשר לקרוא לה כך), איננה אובייקטיבית. מעטים הם הדברים בעולם הזה שגורמים לי להתרגש, וכתביו של ג'.ר.ר טולקין נמצאים במקום גבוה מאוד ברשימה המצומצמת הנ"ל. לכן, הראייה שלי את הסרט, שונה כנראה מהותית, לטוב ולרע, מזו של הצופה הממוצע. אחרי שעברנו את זה, אפשר להתחיל. מטעמי נוחות חילקתי את רשמיי מהסרט לרובריקות של "בעד" ו-"נגד":

בעד

  • אסתטיקה ויזואלית – מדובר באחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שאני אישית נתקלתי בהם. נופי ניו זילנד מוכיחים את עצמם בפעם השנייה (או הרביעית, למעשה), ואף ביתר שאת מאשר בטרילוגיית "שר הטבעות". כמובן שלא ערכתי השוואה כמותית, אבל עושה רושם שפיטר ג'קסון הבין כי מדובר באחד ה-"נשקים" הכי משמעותיים שמצויים באמתחתו בקרב על צופה הקולנוע הממוצע, וכמות השוטים בהם מופיעים עמקים, הרים מושלגים, נהרות, ערבה אינסופית וכו' גדולה מאשר בטרילוגיה הקודמת. כמו כן, ואולי לא פחות חשוב מזה, הטכנולוגיה עברה שדרוג משמעותי מאז יציאת "שיבת המלך" ועד היום, ובעולם הפוסט-אווטארי שבו אנו חיים, האפקטים הויזואליים מרשימים עוד יותר ממה שהתרגלנו אליו. הארץ התיכונה מתעוררת לחיים מול עיניי הצופה, באופן המרהיב ביותר שניתן היה להעלות על הדעת.
  • מרטין פרימן – בניגוד ל-"שר הטבעות", שם התפקיד הראשי של פרודו אויש על ידי אלייז'ה ווד, אשר היה פשוט איום ונורא לטעמי, ב-"מסע בלתי צפוי" הצופה נחשף לדמות הוביט כפי שהיא צריכה להיות משוחקת. אני מוכרח לציין שזה היה אחד החששות המרכזיים שלי טרם הצפייה (בעיקר בהתבסס על אכזבת העבר), אך הוא התפוגג כבר במהלך עשרת הדקות הראשונות של הסרט. בילבו, המשוחק על ידי פרימן, נראה ונשמע כמו הגרסא הספרותית שלו. אני בטוח שהפעם טולקין אינו מתהפך בקברו.
  • הסצנה של בילבו וגולום – גולום, שהפך עם השנים לאחת הדמויות הווירטואליות המוכרות והאהובות בהיסטוריה של הקולנוע, מופיע כאן למשך סצנה אחת בלבד, שאורכה הוא לא יותר מ-20 דקות. למרות זאת, מדובר כנראה בסצנה המשמעותית ביותר בסרט, ואולי אף בטרילוגיה כולה, מכיוון שעליה נשענת לאחר מכן כל עלילת "שר הטבעות". הסצנה הנ"ל משועתקת כמעט באופן מושלם מהפרק המופתי "חידות באפלה" מתוך הספר. אנדי סרקיס נפלא כהרגלו בתור גולום. רק עבור הסצנה הזאת כדאי ללכת לראות את הסרט.

 נגד

  • האורך של הסרט – טרם יציאת הסרט דובר לא מעט על ההחלטה התמוהה לחלק ספר של פחות מ-300 עמודים לשלושה סרטים באורך מלא. ההחלטה הזאת מתבררת כעקב אכילס הכי גדול של הסרט, וכנראה גם של הטרילוגיה כולה. מדובר בסרט ארוך מדי, שחלקים גדולים ממנו היו צריכים להישאר על ריצפת חדר העריכה. מדובר כנראה ברצון של האולפנים לנצל את הפוטנציאל הכלכלי הטמון במותג עד תום, אך גם בהתחשב בעובדה זו, ניתן היה לוותר על סרט אחד, ולהסתפק בשניים. ימים עוד יגידו האם ההחלטה שלהם הייתה נכונה. לטעמי זה רק יפגע בסדרה כולה, בייחוד אם ניקח בחשבון כי מדובר בסרט המיועד לכל המשפחה, בצורה מובהקת הרבה יותר מאשר "שר הטבעות", ולילדים (וגם להוריהם) יהיה קשה מאוד להישאר מרוכזים במשך כמעט שלוש שעות.
  • הגמדים – בניגוד ל-"שר הטבעות", בו אחוות הטבעת קיבצה דמויות מגזעים שונים (הוביטים, בני אדם, אלפים וגמדים), החבורה שיוצאת למסע ב-"הוביט" מאגדת בתוכה 13 גמדים ואת בילבו (אני בכוונה משמיט את גנדלף משתי החבורות). מכאן שההתמקדות בגמדים היא במידה מסוימת לב ליבו של הסיפור. אולי בנקודה הזו חוסר האובייקטיביות שלי בא לידי ביטוי במידה הרבה ביותר, אך הצגתם של הגמדים בסרט איכזבה אותי לא מעט. מחציתם לא נראים כלל כגמדים (וכאן יש לציין ש-תורין, המנהיג שלהם, עבר את הטרנספורמציה הכי גרועה למדיום הקולנועי), חלק מהדמויות נכתבו כהמשך ישיר של גימלי מ-"שר הטבעות", אשר היה ללא צל של ספק הדמות הקומית של הסרטים הללו (בצורה לא מוצדקת לטעמי), ריבוי הדמויות מחד, ואורך הסרט מנגד, גורמות לחלקן הגדול להצטייר כדמויות חצי אפויות, כאילו ג'קסון וצוות התסריטאים שלו ניסו ליצוק בכל אחת מהדמויות מאפיינים שייחדו אותה מהשאר, אך לא סיימו את מלאכתם. בקיצור, לא לגמדים האלה פיללתי.

נקודה נוספת, שפחות קשורה לסרט הספציפי הזה, אלא לחוויה הקולנועית באופן כללי, היא שגם אחרי הצפייה ב-"מסע בלתי צפוי" בתלת ממד, עדיין אין הצדקה לטעמי לשימוש בטכנולוגיה הזו. ואם סרט כזה, שהעושר הוויזואלי שלו הוא נקודתו החזקה ביותר לא משנה את הקביעה הנ"ל, כנראה שאף סרט לא ייעשה זאת.

לסיכום, מעריצי הגרסא הקולנועית של "שר הטבעות" ייהנו מאוד מהסרט. כל מה שהם אהבו בטרילוגיה הקודמת של ג'קסון בא לידי ביטוי גם כאן, רק יפה יותר ועשיר יותר. גם מעריצי מורשתו של הספרותית של טולקין ייהנו ממנו, חרף הביקורת שבוודאי תתעורר בקרבם, מכיוון שעצם המילים "בחור באדמה חי לו הוביט" הנאמרות מפיו של בילבו, יגרמו להם להתרגש. שוחרי קולנוע ייהנו ממנו, מכיוון שאסתטיקה כמו שלו טרם נראתה על המסך הגדול. ילדים ייהנו ממנו, מכיוון שבסופו של דבר מדובר בעיבוד קולנועי לאחד מספרי הילדים הטובים ביותר בכל הזמנים, וג'קסון לא שכח זאת. היחידים שלא ייהנו ממנו, בגלל האורך שלו, הם אנשים חסרי סבלנות. ואולי בגלל שזו תכונה המאפיינת יותר ויותר את המין האנושי, "מסע בלתי צפוי" ושני הסרטים שיבואו בעקבותיו, לא יימשכו אליהם מיליוני צופים בכל העולם, כפי שעשתה טרילוגיית "שר הטבעות" בעשור הקודם.

נ.ב. אני ממליץ בחום לקרוא גם את הביקורת המצוינת של דורון פישלר שהתפרסמה ב-"עין הדג" וב-"וואלה!"

Written by alexzusmo

דצמבר 14, 2012 at 7:07 pm

גם להפגין צריך לדעת

leave a comment »

מחר, ביום חמישי ה-15 בנובמבר, מתוכננת הפגנה מול מצודת זאב בתל אביב, אשר כותרתה: "לא למלחמה! מפגינים נגד מלחמת בחירות". אני מניח שלא צריך להכביר במילים בדבר השקפת עולמם הפוליטית והמדינית של המפגינים. אחת הטענות שעלו לא אחת במהלך היום, ולא רק מכיוונם, היא שמבצע "עמוד ענן" הינו ספין פוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון, אשר נועד להגדיל את כוחם לקראת הבחירות אשר ייערכו בעוד 69 ימים.

מי שמעלה טענות אלה, כנראה שניחן בזיכרון קצר. בדצמבר 2008 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", אשר היווה את המבצע הצבאי הרחב ביותר בהיקפו ברצועת עזה בשנים האחרונות, עד היום. מבצע זה הסתיים כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה-18. אהוד ברק כיהן אז, כמו היום, כשר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. ההבדל היחיד הוא, שאז, בניגוד להיום, הוא שימש כיו"ר מפלגת העבודה. ההערכות טרם הבחירות דיברו על כך, שברק, אשר מותג כ-"מר ביטחון", ירוויח אלקטורט כתוצאה מהמבצע. בניגוד לאותן הערכות, ספגה מפלגת העבודה מכה קשה בבחירות. כוחה הצטמצם בשליש – מ-19 מנדטים בכנסת ה-17, ל-13 בלבד בכנסת הנוכחית. על נתניהו אפשר להגיד הרבה מאוד דברים, רובם אף נכונים, אך בדבר אחד תהיה הסכמה גורפת גם בקרב מתנגדיו החריפים ביותר – מדובר בפוליטיקאי מהמעלה הראשונה. גם בברק, שחווה על בשרו את אותה מפלה פוליטית, לא ניתן לחשוד שיצא למבצע זה מהמניעים הלא נכונים, בייחוד שכל קמפיין הבחירות הנוכחי שלו נשען על מועמדותו למשרת שר הביטחון. ברק לא מכה באותו מקום פעמיים, כפי שאתם יודעים.

כל זה לא מקטין, ולו במעט, את האחריות של הממשלה לביטחונם של אזרחיה. העובדה שבמשך ארבע שנים העומדים בראשה לא הנידו עפעף מנגד מטחי הרקטות החוזרים ונשנים על יישובי הדרום, יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בקלפי. רק שביטוי זה צריך להגיע מהמניעים הנכונים, ולא בגלל חוסר הבנה פוליטית בסיסית המשוללת כל יסוד.

וכאן אני מגיע לנקודה הכי חשובה. השקפת העולם השמאלנית-ליברלית מכילה בתוכה לא מעט יסודות נכונים וחשובים. כל בן אדם רציונלי רוצה לחיות בשלום לצד שכניו ומאמין בשוויון בסיסי המגיע לכלל בני האדם. אך במקרה זה, מדובר בהפגנה המשוללת כל אידיאולוגיה. בחירת המיקום הגיאוגרפי של ההפגנה, מצודת זאב – מעוזו של הימין הישראלי, איננה מקרית. מארגני ההפגנה מונעים משנאה עיוורת כלפי הימין הישראלי והעומד בראשו. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר לא יוחלף השלטון בישראל, ולא מתוך הרצון שעומד בבסיסה של כל חברה דמוקרטית, אלא מתוך אותה שנאה עיוורת. אם הם היו משוכנעים באמת ובתמים בדבר היותו של המבצע הצבאי כלי פוליטי בידיהם של קברניטי המדינה, הם היו יכולים לבקש אישור לקיים את ההפגנה באחד ממוקדי העימות, באר שבע למשל, שם נמצאת כרגע מירב התקשורת ורוב בכירי הצבא. כך הם היו מגייסים תמיכה ציבורית רחבה יותר במטרתם, ומונעים כל ביקורת אפשרית כלפיהם. אך לא בכך הם מעוניינים.

כל אזרח במדינת ישראל רשאי להביע את דעתו הפוליטית ולהביא לידי ביטוי את השקפת עולמו בצורת הפגנות המתנגדות לשלטון. אך גם את זה צריך לדעת איך לעשות.

בין אספרסו לאספרסו, הרהורים בדבר מתקפת טילים על תל אביב

leave a comment »

חנות שנפגעה בנתיבות

חנות שנפגעה בנתיבות. צילום: דייב בוימוביץ'. מתוך: וואלה

מאז התחדש ירי הטילים הרציף על יישובי הדרום (אשר נקרא בפי אמצעי התקשורת "הסבב הנוכחי", משל היה מדובר בקנטון שוויצרי פסטורלי בו ניתן לחוות נירוונה על בסיס יום-יומי, ולא על איזור המצוי בשגרת לחימה כבר כמה שנים טובות), מסתמן כי הסכסוך הגדול ביותר הוא לאו דווקא בין ישראל לבין החמאס, אלא בין תושבי הדרום לבין תושבי המרכז (או בשמם השכיח יותר – תושבי מדינת תל-אביב). בעוד תושבי הדרום עסוקים להאשים את תושבי המרכז בחוסר סולידריות ובישיבה בבתי קפה, בעוד הם רצים בין מרחב מוגן למשנהו, עסוקים האחרונים בהתגוננות מפני טענות אלה, כשהביטויים השגורים בפיהם הינם: "מלחמת המפרץ" ו-"פיגועים באוטובוסים", אשר משמשים כטיעונים מרכזיים בתחרות האהובה – מי סבל הכי הרבה?

בעיניי מדובר בוויכוח טיפשי, שלא תורם במאומה למטרת העל, שהיא כמובן – רגיעה בדרום, וכמובן לא לחיזוקו של אותו חוסן לאומי אמורפי, שהוא כידוע, קודש הקודשים. בסיטואציה המורכבת עמה מתמודדים תושבי הדרום מדי יום, יש שני "אשמים" עיקריים – אלה שיורים את הטילים ואלה שלא מונעים מהם את הירי. הראשונים אינם נמנים עם תושבי מדינת תל אביב, ובוודאי שלא עם היושבים בבתי הקפה, בעוד האחרונים, לפחות חלקם, אכן מחזיקים באזרחות של אותה מדינה (בייחוד זה הידוע בתור "המבוגר האחראי", אשר אמור להקל, לפחות על הנייר, על סבלם של תושבי הדרום), אך מיותר לציין שלא אליהם מכוונות ההאשמות. וכאן חלה הטעות האסטרטגית הן של המאשימים והן של המתגוננים. במקום להפנות את חציהם כלפי מקבלי ההחלטות, שבתקופת בחירות עוד עלולים לסטות מדרכם הרגילה, ואשכרה לעשות משהו, הם עסוקים בהטחת האשמות הדדית.

כשבוחנים את המצב הלא פשוט הזה בצורה רציונלית, מגיעים למסקנה כי ישנם שני פתרונות אפשריים, אשר יביאו בסופו של דבר לרגיעה, גם אם יחסית (הרי שום דבר בחלק הזה של העולם אינו קבוע), לדרום. האפשרות הראשונה – הסלמת הלחימה, האפשרות השנייה – מהלך מדיני. במנותק מהשקפת עולם פוליטית זו או אחרת, ובהנחה כי נבחרי הציבור לא ינקפו את האצבע שלהם לטובת אחת מן האפשרויות הנ"ל, המסקנה המתבקשת היא שרק שינוי המציאות בצורה קיצונית, שיביא איתו שינוי תודעתי בקנה מידה נרחב, יגרום, בסופו של דבר, לחתירה לאחד מן הפתרונות.

וכאן אני מגיע לנקודה הכואבת, אשר ודאי לא תגרוף הסכמה גורפת מצד לצד – שינוי קיצוני שכזה יתרחש אך ורק אם יפלו טילים בתל אביב. כן כן, טילים בתל אביב. ולא, לא בגלל ש-"זה מה שיגרום לשמאלנים לצאת מהסרט בו הם חיים" (טענה מרכזית המועלית על ידי תושבי הדרום חדשות לבקרים), אלא מכיוון שזה הדבר היחיד, נכון לרגע זה, שיגרום לממשלה ולזרועות הביטחון (במידת הצורך) לפעול. תארו לעצמכם טיל שנופל ליד הקריה. טיל שנופל ליד דיזינגוף סנטר. טיל שנופל ליד מרכז תעשייתי בו מושקעות חברות מחו"ל. תסריט שכזה יביא לשינוי תודעתי עמוק, ויחייב את נבחרי הציבור לקבל החלטה.

מבחינה אמוציונלית קשה מאוד לחשוב על טיל שפוגע בעזריאלי, לדוגמא. כשמעלים תמונה כזאת בראש, חוזרים ומכים החזיונות מה-11/09. הרס, פאניקה, מוות. אף אחד לא רוצה להעלות דבר שכזה בדעתו. סברה נוספת גורסת כי דווקא השגרה בה מתנהלת שאר המדינה, במנותק מהדרום, חיונית להתמודדות עם המצב. הרי אם כל המדינה תהיה משותקת כתוצאה מלחימה כוללת, אזי שלא ניתן יהיה לפתור את הסיטואציה המורכבת כלל וכלל. אך צריך לזכור כי מלחמה איננה מיטיבה לעולם עם אף אחד מהצדדים הניצים, ובהתחשב בעובדה שאידיאל השלום הכלל עולמי עדיין רחוק מאוד מלהתממש, הדרך היחידה בה ניתן יהיה לפתור את אותה הסיטואציה היא התסריט אותו אני שוטח כאן.

אני כותב את הדברים האלה בעודי יושב בביתי בתל אביב, ואיני יודע היכן נמצא המקלט הקרוב. משפחתי גרה כשבעה קילומטרים מכאן, בקרית אונו, ויש לי אח קטן בן שבע. משפחתה של חברתי גרה בכפר סבא. רובם המוחלט של חבריי הינם תושבי המרכז. לאמור – כל חיי נמצאים כאן, ומתקפת טילים על המרכז תשנה אותם לבלי היכר. ובכל זאת, כשאני בוחן את המצב לעומקו, אינני רואה פתרון אחר באופק.

אני משוכנע שרובם המוחלט של תושבי המדינה (כולל הדרומיים מביניהם), לא יסכימו איתי. הרי איזה בן אדם שפוי מבקש טילים על ראשו? ובכל זאת, אני מקווה שלכל הפחות תיפסק ההאשמה ההדדית, ואותה סולידריות מפורסמת תכוון כלפי אלה שצריכים לספוג את החצים המושחזים – קברניטי הספינה המקרטעת ששמה ישראל.

הפתעה: ישנם ספורטאים מוצלחים במחוזותינו

leave a comment »

נבחרת הדייויס של ישראל

נבחרת הדייויס של ישראל. צילום: קובי אליהו

פרט לבליסת גפילטע-פיש עד אובדן חושים, הוצאת האופניים המאובקות מהמחסן לטובת הטור דה יום כיפור ומלחמה עם השכן מקומה 2 על מיקומה של הסוכה בפיסת הדשא המשותפת של הבניין הקרויה "גינה", ספטמבר מביא איתו שמחה רבה לאוהדי הספורט בכלל, ולחובבי הכדורגל בפרט. הליגות האירופאיות (כולל זו השישית בטיבה באירופה) תופסות תאוצה, הספקטקל הקרוי ליגת האלופות, שהיא כידוע – הליגה הטובה בעולם (הפעם היחידה, פחות או יותר, שלסופרלטיב של תקשורת הספורט ישנה אחיזה במציאות) נפתחת בקול תרועה רמה, השלבים המוקדמים של טורניר בינלאומי גדול מתחילים/מגיעים לישורת הסופית (תלוי באיזו שנה מדובר), ובאופן כללי, אוהד הכדורגל הממוצע מקבל מחדש משמעות לחייו האפורים, עמוסי המשכנתאות, עליית המחירים והוצאת הילדים מהגן.

על מחזור הפתיחה הנפלא של ליגת האלופות אין צורך להכביר במילים. מי שראה, ראה. ומי שלא, כנראה שזה לא נמצא בראש מעיניו. מכיוון שישראלים אינם מצטיינים בשלל ענפי הספורט השונים בדרך כלל (ושם מילה על האולימפיאדה האחרונה), כדאי להתעכב על שני ההישגים של הספורט הישראלי בשבוע החולף.

נתחיל דווקא מהסוף. התיקו, אותו השיגה אמש עירוני קריית שמונה מול אתלטיק בילבאו הספרדית במסגרת הליגה האירופית, באצטדיונה של האחרונה – "סאן מאמס", הוא לא פחות מסנסציוני. בילבאו הינה קבוצה בעלת היסטוריה מפוארת בכדורגל הספרדי. היא מחזיקה באמתחתה 8 אליפויות ו-23 זכיות בגביע הספרדי (אל מול זכייה בודדת של קריית שמונה באליפות המדינה בעונה החולפת, ושתי זכיות נוספות בגביע הטוטו, שכל השוואה שלו עם טורניר גביע אחר, גם אם מדובר בגביע למקומות עבודה בנפאל, תעשה עוול לאחרון). למרות שבשנים האחרונות מדובר בקבוצת אמצע טבלה טיפוסית, שאיננה מאיימת על אריות הכדורגל הספרדי, היא הגיעה פעמיים לגמר הגביע הספרדי, ולגמר של אותה ליגה אירופית אשתקד. תקציבה של בילבאו גדול פי 12 (!) מתקציבה של קריית שמונה, ולמרות זאת, אלופת ישראל לא נפלה אמש ביכולתה מהקבוצה הבאסקית. תוסיפו לכך את העובדה שהכדורגל הישראלי חטף נוקאאוט בדמות שתי התוצאות המביכות של הנבחרת הלאומית בפתיחת מוקדמות מונדיאל 2014, ותקבלו תוצאה מרשימה. בינתיים (טפו טפו טפו), האלופה הישראלית מגיעה להישגים נאים על הבמה המרכזית, ולנו נשאר רק לקוות שתמשיך כך.

ומבמה מרכזית אחת לשנייה. בתחילת השבוע, בין ההכנות הקדחתניות לחגיגות בואה של שנת תשע"ג לבין התמקצעות בספורט הלאומי – שליחת ברכות שרשרת, התפספס במעט ההישג הגדול של נבחרת הטניס שלנו בגביע דייויס, הלוא הוא – "מונדיאל הטניס" (אפרופו כותרות/שמות מפוצצים שניתנים על ידי תקשורת הספורט הישראלית ללא כל סיבה נראית לעין. פרט לכך שהיא גרועה כמובן). גיבור הניצחון, שהחזיר את נבחרת ישראל לבית העליון של הטורניר לאחר היעדרות של שנתיים, היה אמיר וינטרוב, שניצח בשני משחקיו את יריביו היפנים. וינטרוב, שממוקם במקום ה-214 בעולם בדירוג הטניס העולמי, גבר על שחקנים שממוקמים כ-150 (!) מקומות מעליו. בכך שיפר את סטטיסטיקת המשחקים שלו במדי הנבחרת לשלושה ניצחונות אל מול הפסד בודד. בראיון לאתר וואלה! ספורט שהתפרסם היום, מדבר וינטרוב על הקשיים הטמונים בקריירה של טניסאי מקצועני במדינה בה תרבות הספורט מסתכמת, במקרה הטוב, בקפיצות למזרקה בכיכר רבין לאחר זכייה של מכבי תל אביב ביורוליג, ובמקרה הרע (שלצערנו נפוץ הרבה יותר מהמקרה הטוב), בקטטות המוניות במגרשי הכדורגל, שלא היו מביישות אף סרט קונג פו דל תקציב. חוסר המימון מצד המדינה, הקושי במציאת ספונסר, נסיעות לטורנירים נידחים ברחבי העולם המשולמות מכיסו הפרטי של הספורטאי, הינן קצה הקרחון של אותם קשיים. נותר לקוות כי וינטרוב, אשר חגג את יום הולדתו ה-26 באותו ניצחון על היפנים, יצליח למנף את העניין הציבורי והתקשורתי בו, ויפרוץ את מחסום מאה הטניסאים הטובים בעולם. אנחנו, כיאה לאוהדי הצלחות (ועוד יותר – אוהבי כשלונות), כנראה נשכח ממנו עד למשחק גביע הדייויס הבא מול צרפת.

אין ספק שבשני המקרים הנ"ל ספורטאינו בניכר בורכו בלא מעט מזל (מה לעשות שהמזל הולך עם הטובים, כמאמר הקלישאה, ואנחנו פשוט לא טובים), ובכל זאת, הישגיהם ראויים לציון. מעבר לכך, תפקידנו בתור אוהדי ואוהבי ספורט בשיפור תרבות הספורט הקלוקלת שלנו, הינו שימת הדגש על אותן הצלחות מעטות, ולא שמחה לאיד באותם כשלונות מהדהדים. מכיוון שהישועה אינה תגיע לא מעסקני הספורט, שעסוקים בעיקר במסיבות קוקטייל במקום פיתוח הענפים עליהם הם אמונים, וכנראה גם לא מהספורטאים עצמם (וכאן אני מתייחס בעיקר לכדורגלני ארצנו שמעדיפים להתייבש על ספסלי קבוצות במזרח אירופה במטרה לנפח את חשבונותיהם בכמה גרושים נוספים), הכדור נמצא בידיים שלנו. במקום לבזבז כסף על מנויים לליגת העל(ק), צריך וניתן למלא את אצטדיון הטניס ברמת השרון כשנבחרת ישראל משחקת, לדחוף את נבחרת כדורעף הנשים שלנו קדימה במשחקי הבית שלה, להגיע לתחרות הגראנד פרי הבינלאומית בהתעמלות אומנותית שמתקיימת אחת לשנה בחולון, ובאופן כללי – לשנות את שיח הספורט בישראל. אבי לוזון לא יעשה את זה, אנחנו יכולים.

נ.ב. בוריס גלפנד (סגן אלוף העולם בשחמט, להזכירכם), עוד אחד מאותם ספורטאים אשר נישא על כפיים תקשורתיות וציבוריות במהלך התמודדותו על תואר אלוף העולם, ונעלם בתהום הנשייה לפני שהספקתם להגיד "הצרחה", משחק בימים אלה בגראנד פרי בלונדון המפגיש את צמרת השחמט העולמית. שיהיה לו בהצלחה.

בין סטס לסילביו – שערוריות בפרובינציית ישראל

leave a comment »

פרשת שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, שהרעידה את אמות הסיפים של מדינתנו הקטנטונת השבוע, הזכירה לי בפעם המי יודע כמה, עד כמה אנחנו פרובינציאלים. תושבי מדינת ישראל נושאים את מבטם בערגה לעבר מדינות מתוקנות יותר (ופחות), וחומדים לעצמם פוליטיקאים שיסתבכו בפרשיות כאלה ואחרות, כשהעדיפות ניתנת לשערוריות מין. הרי אם סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה לשעבר, יכול לארח במעונו מגוון בנות-עשרה למסיבות "בונגה-בונגה" הידועות לשמצה, ואם אליוט ספיצר, מושל מדינת ניו יורק לשעבר, ניצל את מעמדו הרם על מנת לבחון את טיב נערות הליווי במדינתו, ואם הסקסופוניסט החובב – ביל קלינטון – מצא שימוש מקורי מאוד לסיגר, בעודו נושא את התואר המחייב "מנהיג העולם החופשי", אז למה לא אצלנו?

הרי אם נשים לרגע את הקלפים על השולחן, מדינת ישראל מחזיקה בידיה בכל נתוני הפתיחה על מנת להוות כר פורה לשערוריות מין של פוליטיקאים – פוליטיקאים חסרי בושה? יש. אווירה סליזית ים-תיכונית? יש. מספרי טלפון של עיתונאים בחיוג מהיר אצל נבחרי הציבור (ולהיפך)? יש. בקיצור, אם סילביו יכול, אז למה לא סטס?

מכאן ניתן להסיק כי המקור למחסור בפרשיות מזן כזה, הינו בפוליטיקאים עצמם. אין להם בעיה להיתפס כשהם מעבירים מעטפות מנופחות בכסף (זר, יש להניח), אין להם בעיה להדליף מידע לתקשורת מישיבות ממשלה בהן המילים "סודי ביותר" הן קצת יותר מסיסמא צבאית שחוקה, אין להם בעיה למכור את הערכים, האג'נדות, וה-"אני מאמין" שלהם לכל המרבה במחיר, אבל להיתפס עם המכנסיים למטה? עד כאן. לא בבית נבחרינו. היו ניסיונות מצד נציגינו להתגמש קצת, ולהכניס את ישראל למועדון מכובד לא פחות מה-OECD, כשהבולט מביניהם הינו "פרשת הקלטת הלוהטת" (שימו לב עד כמה השם נדוש) של ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. אך ניסיונות אלה גוועו בקול ענות חלושה (אני בכוונה לא מזכיר את הרשעתו של משה קצב, כי אונס זה אונס, וכצל'ה בביריות ואזיקים זה כצל'ה בביריות ואזיקים).

ואז הגיע סטס, והארץ רעשה וגעשה. במבט ראשון נראה כי לא חסר בסיפור הזה מאומה. הכל בהתאם לספר החוקים (של שערוריות המין של פוליטיקאים), פרט לכך שה-"סמים" מתוך "סקס, סמים ורוקנרול" המיתולוגי, הוחלפו באלכוהול, והרבה ממנו.  אבל כשמתעמקים קצת בסיפור, מגלים כי כוס המים בה התרחשה הסערה, קטנה מאוד, ובכלל מדובר במים בטעמים, וגם הסערה היא לא בדיוק סערה (בכל זאת, ספטמבר). הרי בינינו, מה הוא כבר עשה? השתייה שלו, אם כבר, הזיקה הרבה יותר לציבור דוברי הרוסית בישראל בכך שהיא חיזקה את הסטריאוטיפ של "הרוסי השיכור". ביקוריו במועדוני חשפנות, גם אם התבצעו חדשות לבקרים, אינם מנוגדים לחוק בפעם האחרונה שבדקתי. נפשם הרכה של מאבטחיו שהושחתה עקב ביקוריו החוזרים ונשנים בצד האפל והלא נכון של חיי הלילה התל אביביים? נו באמת. מעניין שהזובור שהם עברו ביחידה הקרבית אליה הם השתייכו בעבר השאירה את נפשם לא מצולקת, בעוד חשפנית עם איפור מוגזם גרמה להם לרעוד מבכי בפינה ולקרוא לאמא (אני לא הייתי מגזים, אם הם לא היו מגזימים בתחקיר של עמית סגל בחדשות ערוץ 2).

למרות כל האמור לעיל, איך שלא מסובבים את זה, אם הדברים אכן התרחשו במציאות, זוהי התנהגות שאיננה הולמת שר (או כל נבחר ציבור אחר) במדינת ישראל. שר התיירות צריך לעשות עם עצמו חושבים (זמן טוב עכשיו. ימים נוראים וכו'). הממונים עליו (יו"ר מפלגתו וראש הממשלה) צריכים גם הם לעשות חושבים, ולהחליט האם הם רוצים שאדם כזה יעמוד בראש משרד מייצג וחשוב כל כך.

אבל בישראל כמו בישראל, צריך לקחת את הפרשייה הנ"ל בפרופורציות הראויות לה. כמו שליהי גרינר היא לא קים קרדשיאן, טוטו תמוז הוא לא מריו באלוטלי, אבי נשר הוא לא מרטין סקורסזה, ובאופן כללי – פרט לבר רפאלי, כמה הייטקיסטים וכמה מדענים, אין לנו יותר מדי במי להתגאות, כך גם סטס מיסז'ניקוב הוא לא סילביו ברלוסקוני. ובמילים אחרות – איפה אנחנו, ואיפה ה-"בונגה בונגה"?