עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Posts Tagged ‘אליפות

לראות את דה חאה בגודל טבעי: חוויות אישיות מיורו הצעירות

leave a comment »

עובד מכין את האצטדיון בנתניה לקראת פתיחת המשחקים. צילום: AFP

עובד מכין את האצטדיון בנתניה לקראת פתיחת המשחקים. צילום: AFP

לא בכל יום נופל בחלקנו לחזות במו עינינו באירוע בקנה מידה עולמי. על אחת כמה וכמה כזה המתרחש כאן, מתחת לאפנו, בארץ הקודש. מה גם שאנו למודי אכזבות – קיומם של פסטיבלי מוזיקה בינלאומיים העתידים להתקיים בארץ מוכרז בקול תרועה רמה, עד שביטולם הבלתי נמנע מתקבל בקול ענות חלושה; כנסים מקצועיים המבטיחים את נוכחותם של מומחים בעלי שם, המתגלים בסופו של דבר במערומיהם; אפילו הקבוצה של המדינה שצפויה הייתה להגיע למשחק ראווה לטובת קידום השלום ביטלה, או לפחות צמצמה משמעותית, את האירוע המתוכנן בירושלים. כך או כך, כמו בשלל דברים אחרים, אנחנו מרגישים קוסמופוליטים וחושבים שמרכז העולם נמצא איכנשהו על כביש 1, בין תל אביב לירושלים, אבל למעשה נמנים עם אותן מדינות שלא ממש מעניינות לשאר העולם את קצה הבוהן.

לכן, אליפות אירופה בכדורגל לנבחרות צעירות שתגיע לסיומה ביום שלישי הקרוב, הייתה הזדמנות מצוינת לבחון את עצמנו ביחס ליבשת הישנה. כמו כל חובב כדורגל שמכבד את עצמו, לא יכולתי להרשות לעצמי להחמיץ את המאורע, ואולי אף הגזמתי עם ההתלהבות ממנו, מכיוון שבסיכומו של דבר נכחתי בארבעה משחקים, חזיתי בחמש נבחרות שונות, ביקרתי בשני אצטדיונים, ראיתי תשעה שערים ולמדתי את ההמנון האיטלקי על בוריו (זה מה שקורה כשהנבחרת הנ"ל משחקת בשלושה מתוך ארבעת המשחקים אותם פקדתי). אני מניח שאת רוב הדברים שתקראו כאן, ראיתם גם במקומות אחרים (אם על פי הפתגם המפורסם לכל יהודי יש שתי דעות, תחשבו לבד מה קורה כשאירוע בסדר גודל כזה נערך במדינת היהודים. המון דעות), כך שסביר להניח שלא אחדש שום דבר, אבל הרי לכם, בכל זאת, חוויותיי האישיות מיורו 2013.

05/06/2013, אנגליה – איטליה, אצטדיון בלומפילד

השער של אינסינייה מול נבחרת אנגליה. צילום: GettyImages

השער של אינסינייה מול נבחרת אנגליה. צילום: GettyImages

יום פתיחת המשחקים. ההתרגשות בעיצומה. הניחוח האירופי אותו הבטיחו לנו כל מי שהמילים "ההתאחדות לכדורגל בישראל" רשומות לו בצורה כזו או אחרת בקורות החיים, ממש נמצא על קצה האף. אמנם היא נרגעת במידת מה לאחר שהנבחרת המארחת, כהרגלה בקודש, סופגת במשחק המוקדם שער שוויון בדקה ה-90 ומאבדת הזדמנות יקרה מפז להשיג ניצחון משמעותי להמשך הטורניר, אבל זה לא מה שיקלקל את החגיגה בפאתי יפו.

למשחק אני מגיע עם שני חברים מהלימודים. שלושתנו אוהדי מנצ'סטר יונייטד, כך שאת השיוך הלאומי שלנו ביום הזה לא קשה לנחש. אנחנו עוד מספיקים לשתות בקבוק בירה להעלאת המורל לפני הכניסה לאצטדיון ושמים את פעמינו אל עבר השער הנכסף בו ממוקמים המקומות שלנו. באופן די מפתיע, למרות האנדרלמוסיה היחסית השוררת בחוץ, הסדרנים מבצעים את עבודתם נאמנה והכניסה לא עורכת יותר מכמה דקות. באופן עוד יותר מפתיע, המקומות שלנו אינם תפוסים, ובפעם הראשונה (ולא האחרונה) במגרש כדורגל בארץ, אני מתיישב במקום שהוקצה לי מבעוד מועד.

המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה. מי שהציל את המצב, לפחות מבחינת האווירה, היו שלושה אוהדים איטלקים ואוהד בריטי אחד, שישבו בשורה מאחורינו. אם יש לכם איזושהי תפישה לגבי אוהדים איטלקים ו/או בריטים, סביר להניח שהאוהדים שישבו מאחורינו מתאימים לה כמו כפפה ליד, או קרוב לכך. בכל מקרה, הרבה בזכותם (ופחות בזכות השחקנים על כר הדשא) התעצמה התחושה שהטורניר הזה הוא באמת משהו מיוחד שטרם נראה במחוזותינו.

לאחר אחת מתצוגות השיפוט המחפירות שאני אישית ראיתי בזמן האחרון (פסילת שער חוקי לאנגלים, אי פסיקת פנדל לטובת האיטלקים) ולאחר שנבחרת שלושת האריות הצעירה הפסידה וירדה חפוית ראש (אותו היא לא תרים עד לסופו המר של הטורניר מבחינתה) מכר הדשא, יצאנו שמחים וטובי לב אל מחוץ לתחומי האיצטדיון והתחלנו את מסענו אל עבר הרכב שהחנינו בתחילת הערב בפלורנטין. יכול להיות שעצם העובדה שרוב באי המשחק החליטו על טקטיקה דומה, מנעה פקקי תנועה אדירים המוכרים לנו טוב כל כך ביציאה מאירועים המוניים בארץ. כך או כך, הערב בהחלט הוגדר כהצלחה.

08/06/2013, איטליה – ישראל, אצטדיון בלומפילד

שחקני נבחרת ישראל מאוכזבים לאחר ספיגת השער השלישי מול איטליה. צילום: בני ארדוב

שחקני נבחרת ישראל מאוכזבים לאחר ספיגת השער השלישי מול איטליה. צילום: בני ארדוב

בפעם השנייה באותו שבוע, בהפרש של שלושה ימים, מצאתי את עצמי ביציעי בלומפילד לטובת משחק ממחזור המשחקים השני בבית 1. הפעם, בשונה מהמשחק הראשון, עקב חלקה של הנבחרת הלאומית בהתמודדות, התלווה לחוויה גם רגש פטריוטי עז. לא צריך להיות בעל תואר שלישי במדעי הספורט על מנת להבין שאותו רגש התנפץ לרסיסים מהר מאוד (כנראה שהרגע המדויק הייתה הדקה ה-38 של המשחק וההרחקה הטיפשית של אייל גולסה), אך עוד נגיע לכך בהמשך.

למשחק הזה הגעתי יחד עם זוגתי, אחיה ואחותה ועוד אלפי ישראלים הלהוטים לראות את נבחרתם על אחת הבמות החגיגיות והנוצצות באירופה. גם הפעם הרכב הושאר בסמטאות פלורנטין וגם הפעם הכניסה לאיצטדיון הייתה יחסית מהירה, למרות הנטייה המובנית בעם שלנו להגיע למגרש דקה לפני פתיחת המשחק ולהידחס בצורה נטולת כל סדר ומשמעת ליד השערים.

צריך להגיד את האמת. בתחילת המשחק, ואף לאחר ספיגת השער הראשון מרגלי האיטלקים, הבחורים בלבן שיחקו לא רע. הם היו אומנם נחותים מהיריבים שלהם, אבל ריח התבוסה לא עמד באוויר. כל זה השתנה כמובן עם אותו כרטיס אדום מיותר שהזכרתי קודם לכן. מאותו רגע נראתה הנבחרת הישראלית כאסופה של שחקנים שאין שום קשר ביניהם, כאלה שנקלעו לסיטואציה הזאת שלא באשמתם ולא כל כך יודעים מה מצופה מהם לעשות. לעיתים בכדורגל זה יכול לעבוד, בייחוד אם אסופת השחקנים היא כשרונית מגדר הרגיל ובעלת כושר פיזי יוצא דופן. כמובן שאין זה המצב בכל הנוגע לכדורגלן הישראלי הממוצע, כך ששלושה שערים נוספים שספגנו, בתוספת עזיבת אוהדים המונית החל מהדקה ה-70, שריקות בוז לשחקנים, הקנטתם וההרגשה העגומה המתלווה בדרך כלל למשחקי הנבחרת היו בלתי נמנעים במצב שנוצר.

אך האם הם באמת בלתי נמנעים? כנראה שהפסקה הזאת תישמע מתנשאת, אך בעיניי הקהל הישראלי נהג בצורה לא נכונה, בלשון המעטה, בתבוסה של הנבחרת. שלא תבינו אותי לא נכון, גם לי יש ביקורת עצומה כלפי השחקנים, המאמן, העסקנים, שרת הספורט וכל מי שידו בדבר. לאו דווקא בגלל היכולת, אלא בגלל שאני מאמין שבנתונים הקיימים ניתן וצריך להשיג יותר. אני גם לא חושב שתמיכה בלתי מסויגת היא הפתרון ושביקורת לא צריכה להישמע, ההיפך הוא הנכון. אבל קריאות ה-"אולה" הקצובות שנועדו לערער את ביטחון השחקנים עוד יותר, נטישת היציעים בשלב מוקדם יחסית של המשחק ומפגן התגובות הנזעמות והארסיות שנתלוו לכך, אינן מהוות את הפתרון גם כן. גם אני אוהד כדורגל, וככזה אני יודע שלא ניתן לנתק את האמוציות מהמתרחש על כר הדשא, אבל הצורה שבה זה נעשה לא הלמה לדעתי לא את האירוע, לא את הנבחרת ולא את האוהדים עצמם. בנושא הזה אנחנו עוד יכולים להשתפר.

בכל מקרה, עקב הפסדה של הנבחרת ולמרות המשחק המצוין שהציגו האיטלקים, התחושות היו שליליות ברובן. גם שלושת הקסטות שנרכשו תמורות עשרה שקלים לאחר המשחק, לא הצליחו להמתיק גלולה מרה זו.

 12/06/2013, ספרד – הולנד, אצטדיון המושבה

דייויד דה חאה, שוער נבחרת ספרד, במשחק מול הולנד. צילום: בני ארדוב

דייויד דה חאה, שוער נבחרת ספרד, במשחק מול הולנד. צילום: בני ארדוב

לקראת יום רביעי של השבוע שעבר, ההתרגשות שבה ועלתה בכוחות מחודשים. הציפייה לחזות בשתי נבחרות חדשות, שאחת מהן היא ספרד – אימת היבשת וזו שהציגה את הסגל הנוצץ ביותר בטורניר, והשנייה היא הולנד, ששיחקה את הכדורגל הטוב ביותר באליפות עד לאותו הרגע, בתוספת העניין מביקור באחד האצטדיונים החדשים בארץ, אלה שכביכול מבטיחים לנו חוויית כדורגל מהמתקדמות ביבשת, העלו את רף הציפיות לשמיים. מה שהעיב קצת על התרגשות זו הייתה העובדה ששתי הנבחרות הבטיחו את עלייתן לשלב חצי הגמר והעלו הרכבים יחסית משניים על מנת לאפשר לשחקנים הבכירים יותר לנוח לקראת המשך ההתמודדויות.

כאן, בשונה מהמשחקים בבלומפילד, עקב כביש הגישה היחיד לאצטדיון וחוסר התרגול של הקהל הישראלי בהגעה אליו, נרשמו פקקים הן בכניסה והן ביציאה מהמשחק. למזלי, השכלתי לשעות לעצתו של חברי שגר בקרבת מקום והצעתי לבעלה של אמי, איתו הלכתי למשחק, להחנות את הרכב באחד הרחובות הסמוכים לאצטדיון. כך, למרות הפקקים, הגענו כרבע שעה לפני פתיחת המשחק לכניסה למגרש. ופה, בשונה מבלומפילד, בעקבות כמות האנשים העצומה שהגיעה סמוך לפתיחת ההתמודדות, נוצרו תורים ארוכים מאוד בכניסות לשערים. ככל שהדקות נקפו, הסדרנים החלו להקל ראש בבדיקות המדוקדקות טרם הכניסה, מה שהקל קצת על העומס וגרם לנו בסופו של דבר לפספס רק את הדקה הראשונה של המשחק.

גם כאן, בדומה לשני המשחקים הראשונים בהם נכחתי, המקומות המסומנים נשמרו ופרט למקרים נקודתיים ששמתי לב אליהם במהלך המשחק, הרושם שנוצר היה שהאוהד הישראלי הממוצע השלים עם רוע הגזירה והחליט להתיישב במקומות הנקובים על כרטיסו (שזו כבר מהפכה של ממש). בשונה מהמשחק הראשון, בו הייתה חלוקה די שוויונית בין האוהדים המקומיים אשר עודדו כל אחת מהקבוצות המשחקות (עם נטייה קלה לכיוון האיטלקים), במשחק הזה היה יתרון ברור לאוהדי ספרד. כמובן שאין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שברצלונה, כפי שכבר ציינתי בתחילת הטקסט, הינה הקבוצה של המדינה ושלריאל מדריד, יריבתה המרה, ישנו קהל אוהדים גדול יחסית בארץ. אם כן, קריאות "אספניה, אספניה" קצובות היו מנת חלקנו באותו ערב, מה שתאם גם את המתרחש על המגרש. הספרדים, שנתנו אמנם מנוחה לחלק הארי של שחקני ההרכב הראשון, היו עדיפים מן הרגע הראשון על ההרכב המשני של הולנד. גם במקרה הזה, כמאמר הקלישאה החבוטה, המזל הלך עם הטובים, כאשר גם ההולנדים הגיעו ללא מעט הזדמנויות, אך השכילו להחמיץ את כולן. המשחק הסתיים בניצחון 3-0 מוחץ של הספרדים אשר נתנו את הגושפנקא הסופית להיותם הפייבוריטים לזכייה באליפות.

האצטדיון עצמו בהחלט הותיר בי רושם של מבנה ספורטיבי מהרמה הגבוהה ביותר. מהבחינה הזאת, כנראה שאירופה באמת כבר כאן.

 15/06/13, איטליה – הולנד, אצטדיון המושבה

והנה, בלי שאשים לב, הגיעה העת לסור שוב אל עבר פתח תקווה, למשחק האחרון אותו אפקוד במסגרת אליפות אירופה לנבחרות צעירות. הפעם התלוותי לשני חברים, חברה וזוגתי (אשר ניאותה, באופן מפתיע, ללכת למשחק נוסף, למרות שכדורגל אינו מהווה את כוס התה שלה, ועל כך הערכתי הכנה).

בפעם הראשונה נאלצנו להגיע למשחק באמצעות תחבורה ציבורית, מפני שלא היה ברשותנו רכב. מכיוון שהמשחק נערך במוצאי שבת, אתם בוודאי מתארים לעצמכם שמדובר היה בחוויה לא הכי נוחה שיכולה להיות. כל זה יכל להימנע, מכיוון שהאצטדיון ממוקם בסמוך לתחנת רכבת. אך מכיוון שהיגיון בריא לא נכלל כנראה עם המעלות של מי מהנהלת רכבת ישראל ו/או ההתאחדות לכדורגל, הרכבת הראשונה להגיע לתחנה נקבעה לשעה עשר וחצי לערך, שעה לאחר פתיחת המשחק. לא משנה העובדה כי מדובר בחצי הגמר של הטורניר ושהשבת יצאה כשעה לפני המשחק, כך שבהחלט ניתן היה לחרוג מלוח הזמנים הרגיל ולהפעיל קו מיוחד שיגיע לאצטדיון. יתרה מכך, קווי האוטובוס המגיעים לפתח תקווה שאינם פעילים במוצאי שבת לא הופעלו גם הפעם, מה שהותיר את האפשרות היחידה להגעה מתל אביב על שני קווים העוצרים בז'בוטינסקי והליכה לא קצרה משם ברגל.

כל זה לא מנע מאיתנו להגיע בשעה היעודה ולהתייצב בשערי האצטדיון כעשרים דקות-רבע שעה לפני פתיחת המשחק. הפעם, הרושם שנוצר אצלי היה שהתורים התקצרו קמעה מהביקור הקודם במקום, כך שנכנסנו בזמן. וכאן, לראשונה בטורניר, נתקלתי בפרצופו של הישראלי המכוער המוכר לנו היטב. בהגיענו למקומות שלנו, נתקלנו בשני גברים, בשנות השלושים לחייהם, אשר סירבו לפנות עבורנו את המקומות. יתרה מכך, אחד מהם גם הוסיף משפטים בסגנון: "יאללה טוס מפה" כשהפצרתי בו לקום מהכיסא. אני מניח שיש כאלה שיגידו "נו אז מה? ככה זה מתנהל בארץ, לטוב ולרע. בוודאי היו מקומות פנויים אחרים", וחלק מזה בוודאי יהיה נכון. כך זה אכן מתנהל בארץ, אך אין זה אומר שכך זה צריך להתנהל. בייחוד באליפות אירופה, באצטדיון חדש, בו המקומות הינם מסומנים. מעבר לכך, התעקשתי לשבת בסמוך לחבריי, הרי הליכה למשחק כדורגל, בראש ובראשונה, היא בגדר אירוע חברתי, וככזה, אין שום סיבה שאשב רחוק מהם, כאשר מראש רכשתי חמישה כרטיסים במיוחד עבור סיבה זו. בכל מקרה, נאלצתי לקרוא לסדרן, שעשה כל שביכולתו על מנת לפתור את הסיטואציה במגוון דרכים יצירתיות, כגון הושבתי בשורות/מושבים אחרים, אך לבסוף ביצע את עבודתו נאמנה, הקים את גוזלי המקומות הסוררים והושיב אותנו במקומות המיועדים לנו. רק אסכם ואומר שלכל ההתרחשות התלוותה תחושה של ניצחון הטוב על הרע, שאינה קורית לעיתים קרובות בחיינו, וחבל שכך.

אם לתאר את המשחק עצמו, הרי שהוא לא התעלה לרמה גבוהה. ההולנדים היו טובים יותר לאורך רוב דקות המשחק ואילו האיטלקים, כהרגלם, הציגו הגנה חזקה והתקפה מסודרת, מה שבסופו של דבר איפשר להם לנצח 1-0 ולעלות לגמר מול הספרדים. סלידתי מהכדורגל האיטלקי רק התגברה בעקבות המשחק, כאשר החל מהדקה ה-70 לערך נקטו השחקנים בכחול בטקטיקה של שכיבה על הדשא והתחזות לפצועים במרווחים של כמה דקות כל פעם. זה היה מכוער ולא ספורטיבי, אבל זו גם דרך להגיע לגמר. מילה טובה צריכה להינתן לאוהדים של נבחרת האורנג', אשר חרף ההפסד נשארו במקומותיהם דקות לאחר סיום המשחק וכיבדו את שחקניהם בעידוד ובמחיאות כפיים.

את הדרך חזרה כבר עשינו ברכבת המיוחלת, מה שרק הגביר את המרמור לגבי הדרך הלוך אשר הייתה ארוכה לאין שיעור.

 ולסיכום, מספר מילים על הטורניר באופן כללי

אבי וגיא לוזון. צילום: ראובן שוורץ

אבי וגיא לוזון. צילום: ראובן שוורץ

למרות שמילים אלה נכתבות בחריקת שיניים, מגיעה הערכה רבה לאבי לוזון, יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, על עצם הבאת האליפות לארץ הקודש. כל אותם דברים שבגינם עצם אזכור שמו גורם לחלחלה בקרב אוהדי הכדורגל בארץ – הנהנתנות, העסקנות, המעטה הנוצץ והריקבון השורר מבפנים, שירתו במקרה הזה את לוזון (ואותנו בעקיפין) נאמנה. אלמלא היותו מקורב לדרגים הגבוהים באופ"א, הטורניר לא היה מגיע לארץ גם בעוד 50 שנה. אז עקב העובדה שניתנה לנו האפשרות לחוות מעט מהכדורגל האירופאי, לראות את דה חאה מתעופף לפינות השער, את וראטי מוסר מסירות על 40 מטר, את איסקו מלהטט עם הכדור ועוד כהנה וכהנה מחזות שהתרגלנו לראות רק על מסכי הטלוויזיה, לא נותר אלא להגיד ללוזון תודה.

בניגוד לאבי, אחיינו, גיא לוזון, מאמן הנבחרת הצעירה של ישראל, לא זכאי לשום מילות הערכה לדעתי. הזחיחות, הביטחון העצמי המופרז, ההתנשאות, הבהמיות וכל שאר התכונות השליליות של לוזון הצעיר, הציפו בפעם המי יודע כמה את כל מה שמקולקל בכדורגל הישראלי. גם ארבעת הנקודות אותן השיגה הנבחרת, בגינן לא ניתן (וגם לא צריך) להכתיר את הטורניר ככישלון, אינן מחפות על תצוגת האימים הקרויה גיא לוזון. החל ממסיבת העיתונאים הביזיונית בה נכח סוכנו דודו דהאן, דרך ההצהרות התלושות מהמציאות לאחר התבוסה מול איטליה וכלה בפרץ השמחה הבלתי פרופורציונלי לאחר הניצחון על האנגלים, לוזון הציג את כל מה שאוהד הכדורגל הממוצע רוצה להוקיע מהכדורגל המקומי. אולי, כדבריו של לוזון עצמו, אף נבחרת ישראלית לא תתקרב להישג אותו הוא השיג בטורניר הנוכחי בחמשת העשורים הקרובים, אך עם מייצגים כאלה של הכדורגל הישראלי, אולי עדיף גם שזה לא יקרה.

לסיכום, היה טוב וטוב שהיה. ניתן רק לקוות שגם בתחומים אחרים המדינה שלנו תצליח לארח אירועים אוניברסליים ברמה שכזאת. גם לנו, הישראלים, מגיע לפעמים להינות. ו-Viva España, אני מניח.