עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Posts Tagged ‘התנגשות הציוויליזציות

מלחמה אידיאולוגית

with one comment

Hamas-kidnapping-leaders

הפגנת תמיכה בחמאס. מתוך: בלוג צה"ל באנגלית: http://bit.ly/1rYEOKy

בבליל האינסופי של החדשות וטורי הדעה על המלחמה המתחוללת כעת בעזה, ניתן למצוא מספר קולות הגורסים כי המערכה הנוכחית, לפחות הבסיס הרעיוני שלה, גדולה יותר מסתם עוד סכסוך אזורי בצד הזה של העולם, אלא מאבק אידיאולוגי בין הדמוקרטיה המערבית הליברלית לבין האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני שתוצאותיה ישפיעו גם על הצורה בה המאבק הזה יראה בעתיד. גם אם נתעלם לרגע מהדרמטיות שבטענה זו, לטעמי יש בה מן האמת.

למרות שבוודאי קיימים הבדלים מסוימים בין ארגונים ופרטים המייצגים את האיסלאם הקיצוני, ישנו גם קו מקשר בין דאעש בעיראק, בוקו חראם בניגריה, חמאס בעזה ומוסלמים אירופאים משכילים הנוטשים את חייהם לטובת הג'יאהד, ואלו רק דוגמאות כמובן. קבלה מוחלטת של השריעה היא אחת מאותם קווים מקשרים, למשל, בחירה בג'יאהד כדרך פעולה לגיטימית היא קו נוסף. מאותם קווים נגזרת גם ההתנגדות לליברליזם המערבי ולכל מה שהוא מייצג. אין זה אומר שלכל אחד מאותם ארגונים אין מטרות הנבדלות אחת מהשנייה (המאבק הלאומי של החמאס, למשל, אינו משותף לשאר הארגונים שהזכרתי), אך הבסיס המשותף קיים.

מהבחינה הזו חשוב לציין שתי נקודות חשובות. הראשונה היא השייכות של ישראל, מדינה לבנטינית צעירה וקטנה, למערב הדמוקרטי-ליברלי. הנחה שאולי מובנת מאליה מבחינת נקודת מבטו של הישראלי הממוצע, אך לא תמיד ברורה כל כך בפרספקטיבה העולמית הרחבה. על מנת להוכיח נקודה זו, הרי נתונים הלקוחים מ-Freedom House, ארגון ללא מטרות רווח המנתר את רמות הדמוקרטיה, החירות הפוליטית וזכויות האדם ברחבי העולם. ארגון זה מהווה מקור אקדמי לכל דבר ועניין, כך שאפשר להתווכח עם נתוניו, אך אי אפשר להטיל ספק באמיתותם. על מנת לפשט את התמונה, הארגון מסמן מדינות חופשיות בצבע ירוק, חופשיות באופן חלקי בצבע צהוב וכאלה שאינן חופשיות בצבע סגול. הרי החלוקה, ממנה ניתן לגזור את הטענה בדבר הצורה בה הקרבה הרעיונית של ישראל לליברליזם המערבי באה לידי ביטוי, לפניכם:

Middle East and North Africa   Freedom House

מדד החופש במזרח התיכון ובצפון אפריקה: http://bit.ly/1u9gxQ7

Europe   Freedom House

מדד החופש באירופה: http://bit.ly/1ne0PgH

Americas   Freedom House

מדד החופש באמריקות: http://bit.ly/1pOpfPx

הנקודה החשובה השנייה, אותה אני מעריך חולקים הרוב המוחלט של קוראי שורות אלה, היא ההסתכלות הבינארית על סט הערכים המערבי כ-"טוב", מולו ניצב סט הערכים המוסלמי הפונדמנטליסטי ונתפש כ-"רע". אין זו הסתכלות נכונה לטעמי, מהסיבה הפשוטה שמוסר ונורמות אינם מהווים דבר אובייקטיבי, אבסולוטי וטבעי, אלא משהו רלטיביסטי שבני האדם קובעים לעצמם. עד כמה שאולי זה ישמע נורא, גם הנאצים היו מוסריים בדרכם שלהם. אמנם היה זה מוסר שמנוגד ברובו לנהוג בדמוקרטיה המערבית הממוצעת, אך אין מדובר היה בחוסר מוסריות. אותו דבר ניתן להגיד גם על המייצגים של האיסלאם הקיצוני. כאשר פעילי דאעש כורתים את ידו של אדם אשר נחשד בגניבה, אין מדובר על מעשה שאינו מוסרי, מהסיבה הפשוטה שמדובר על חוק אשר נגזר מסט ערכים שונה בתכלית מהנהוג במערב, ואל לנו לשפוט אותו בעיניים מערביות. אין זה אומר כמובן שאנחנו לא צריכים לבקר את המעשה. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מאמינים בלב שלב כי החוקים, הנורמות והערכים אשר השתרשו במהלך מאות שנים באירופה ובאמריקה הצפונית הם צודקים יותר ונכונים יותר, אך גם אם אנו נוהגים כך, אותה חלוקה בינארית חוטאת לאמת. אנחנו לא צודקים באופן אבסולוטי, אנחנו פשוט צודקים יותר.

גם אם אתם מסכימים עם הנקודה הזו וגם אם לאו, נשאלת השאלה היכן בכל זאת טמונה הבעיה ברצון הבסיסי שלנו להתמודד עם אידיאולוגיה שונה בתכלית ומנוגדת לזו שלנו? לטענתי – בתפישה המערבית עצמה. אם נשים לרגע את האנטישמיות בצד, שכנראה משחקת גם היא תפקיד בגינויים הניתכים עלינו מכל עבר ובחוסר הרצון לקבל את הנראטיב הישראלי כפשוטו, הרי שאחת הסיבות המרכזיות בגינה באן קי מון ושכמותו מטילים את מלוא יהבם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעוד שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מזוועות נוראיות פי כמה המתרחשות, למשל, מעט צפונה מכאן, היא שהם משוכנעים שאיתנו, בניגוד לשכנינו בסוריה, הם יכולים לדבר, שעלינו הם יכולים להשפיע. ישראל נתפשת במערב כיישות דמוקרטית-ליברלית שניתן לפנות לרציונל שלה. הפרדוקס הוא שאותה תפישה מוחלת גם על החמאס, בעוד שהאחרון כלל אינו מעוניין לשחק לפי החוקים הללו.

פעולותיו של החמאס, כמו גם של שותפיו הרעיוניים אשר הוזכרו קודם לכן, מוכתבים, כפי שכבר ציינתי, על ידי קודקס שונה בתכלית. הסעיפים של אמנת ז'נבה, חוקי המשפט הבינלאומי, כל אותם דברים שנהגו במערב על מנת להתמודד עם זוועות המלחמה בדרכים דיפלומטיות, פשוט לא מעניינים אותו ולא מדברים אליו. המלחמה הזו, אם כן, היא א-סימטרית לא רק בגלל היתרון הצבאי האדיר שיש לצה"ל על חמושי חמאס, אלא גם בגלל הפער העצום, חסר כל נקודות ההשקה, בצורה שבה שני הצדדים תופשים את הלחימה על כל נגזרותיה.

אם נחזור לתפישה המערבית, הרי שחוסר הרצון לראות בסכסוך הנ"ל מאבק אידיאולוגי, יוצר מצב שבו ישראל לא יכולה לנצח. אם נחליט להתמודד עם החמאס בכליו שלו עצמו, הרי שהעולם יראה בנו ברברים (ובהקבלה לנתונים הלקוחים מתוך Freedom House אשר הוצגו לעיל – הצבע הירוק יתחלף בהדרגה לצבעים אחרים, מחמיאים פחות). סביר להניח שאנחנו גם לא רוצים להתמודד עימו בצורה הזו, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מאמינים בה. אם נחליט, מנגד, להמשיך להתמודד איתו בצורה בה אנו מתמודדים עימו בחמישים השנים האחרונות, הרי שהפוקוס ימשיך להתמקד בא-סימטריה הצבאית ובנישול הפלסטיני. הדבר היחיד שיכול להטות את הכף לטובתנו, הוא ההבנה כי מדובר פה במשהו מעט גדול יותר מאשר סכסוך אזורי על אדמה.

World Trade Center Attackedהבעיה היא שהפעם האחרונה שהדמוקרטיה המערבית יצאה למלחמה על הערכים והנורמות שלה התרחשה באמצע המאה שעברה. ולא רק זה, אלא שאותה מלחמה גבתה מחיר דמים כה גבוה, עד כי אלו שניצחו אותה עשו הכל ועודם עושים הכל על מנת לא לחזור עליה שוב. בנוסף, מיד לאחריה התחוללה מלחמה אידיאולוגית נוספת, רק שבמסגרתה לא נורתה ולו ירייה אחת, ובסופה שוב ידו של הליברליזם הייתה על העליונה, מה שיצר תחושת אופוריה עצומה במערב, שרק חיזקה בתורה את התפישה האנטי מלחמתית בו הוא החזיק. השלום המדומיין הזה נותר על כנו עד שהמטוס הראשון התנגש במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אולם גם הפיגוע הראוותני ביותר שנעשה אי פעם לא הצליח למוטט לחלוטין את הנאיביות המערבית.

ברם, הנאיביות הזו הולכת ונסדקת מאותו יום ואילך. כל פעם שהמוני מתפרעים רעולי פנים יוצאים לרחובות פריז ומבעירים אותם – היא נסדקת. כל פעם שהעולם מסיט לרגע את מבטו לכיוון עיראק וחוזה בזמן אמת בברוטליות קיצונית במסגרתה ראשים נערפים, נשים נאנסות והחופש נשלל כליל מבני האדם – היא נסדקת. כל פעם שזוועה מקומית, כמו למשל חטיפת הבנות בניגריה, מקבלת פוקוס עולמי – היא נסדקת. ככל שהיא הולכת ונסדקת, כך אט אט מחלחלת גם ההבנה כי למרות ההרג של החפים מפשע בעזה, ישראל היא לא הצד "הרע" בסיפור.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל בעודנו נמצאים כמעט חודש בתוך מבצע "צוק איתן", ולמרות המאמצים הקדחתניים של שלל דיפלומטים מרחבי הגלובוס להגיע להפסקת אש, המילים "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" נשמעות לא פחות מאשר גינויים על הרג האזרחים ברצועה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן לא נשמעה הצהרה משותפת של כל שרי החוץ של האיחוד האירופי בדבר הזכות הבסיסית הזו של ישראל. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן המדינה שבצוותא עם ארצות הברית הפכה את הדמוקרטיה הליברלית מרעיון לפרקטיקה פוליטית, לא אסרה על הפגנות פרו-פלסטיניות בתחומה. אני יכול להמשיך עוד, אבל לדעתי הרעיון הועבר כהלכה.

צריך כמובן לתת את הדעת על כך שישראל בוחרת לנהל את המערכה הנוכחית בצורה מאוד שקולה ומדודה, אך גם אם לוקחים זאת בחשבון, הרי שלפני שש שנים, במערכה דומה להפליא, כאשר העורף הישראלי לא היה ממוגן על ידי כיפת ברזל, כך שהסכנה אשר נשקפה לו הייתה גדולה עשרות מונים, וכאשר מספר ההרוגים בצד הפלסטיני (על פי כל ההערכות השונות) היה נמוך מזה הנוכחי והיחס בין החמושים לבלתי מעורבים ההרוגים היה הרבה יותר שוויוני, הלחץ הבינלאומי על ישראל הופעל ביתר שאת בשלב הרבה יותר מוקדם של הלחימה. זאת אומרת שלפי ההיגיון המבוסס על תקדימים היסטוריים אחרים, המבצע הנוכחי היה צריך כבר להסתיים. אך לא כך הדבר. ניתן לתלות זאת בגורמים נוספים, אך יחד עם הדוגמאות שנתתי קודם לכן, נוצרת התחושה שבכל זאת המערב חווה מעין שינוי מחשבתי בכל הנוגע לסכסוך המדובר.

אין זה אומר כמובן שמישהו יוותר כל כך מהר על הזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגשמת שאיפתם הלאומית. על אחת כמה וכמה כשהפלסטינים עצמם מפוצלים מבחינה רעיונית וקיים פלג מתון הרבה יותר שקיבל על עצמו, לפחות על פניו, את חוקי המשחק הדמוקרטיים ומנסה להגשים שאיפה זו באמצעים דיפלומטיים. אולם בכל מקרה יהיה ניתן לדון על כך ברצינות רק כאשר שחקן מרכזי במשוואה הזו, בדמותו של החמאס, אשר כלל אינו מעוניין ליטול חלק במשחק הנ"ל, יורחק ממנה לאלתר.

האם זה יקרה? כנראה שלצערנו ולצער הפלסטינים עצמם זה לא יתרחש בסבב הנוכחי. המערב אמנם עושה צעדים אל עבר הבנת הבעיה במלואה, אך הוא עדיין רחוק משם. הוא רחוק משם מכיוון שהדם ששטף את אירופה לפני כמה עשורים והאופוריה שאחזה בו לאחר נפילת חומת ברלין עדיין מושרשים בצורה הרבה יותר משמעותית בזיכרון הקולקטיבי שלו מאשר העשן שהיתמר מעל מרכז הסחר העולמי בניו יורק. ימים יגידו אם תיאוריית התנגשות הציוויליזציות של סמואל האנטינגטון, לפיה המאבקים הגדולים של דורנו יתרחשו בין תרבויות שלמות, כאשר המאבק המשמעותי ביותר יתקיים בין זו המערבית לזו המוסלמית, הייתה נכונה (חשוב לי לציין כהערה צדדית כי האנטינגטון גרס כי המאבקים יתחוללו על רקע תרבותי גרידא, בעוד שאני טוען כי קיים גם יסוד אידיאולוגי מנוגד בין האיסלאם הקיצוני למערב הליברלי. בכל מקרה, אני עדיין לא האנטינגטון וכבודו במקומו מונח). אסור כמובן לשכוח כוחות משמעותיים נוספים שמשחקים על פי חוקים שונים מאלו שהגה המערב, כדוגמת רוסיה וסין, שרק מסבכים עוד יותר את התמונה הכללית. אבל זו התקווה שלנו וזו צריכה גם להיות הנחת העבודה שלנו – לגרום לקברניטי הדמוקרטיות הליברליות מעבר לים להבין כי אנחנו והם נמצאים באותו צד, לפחות מבחינה רעיונית.

Clash_of_Civilizations_map

חלוקת העולם לציוויליזציות אליבא דהאנטינגטון: http://bit.ly/WSHZql

במילים אחרות, גם אם כל הכתוב לעיל לא מהווה אמת מוחלטת וניתן להתווכח עליו, בעולם העכשווי בו אנו חיים לכל דבר כמעט קיים הקשר גלובאלי רחב שצריך לתת עליו את הדעת. על כן, התייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בייחוד כאשר החמאס מעורב בו, כנושא בעל השפעות לוקאליות בלבד, איננו נכון לטעמי. אמנם קל הרבה יותר לכמת קרקע ואדמה מאשר אידיאולוגיה ורעיונות, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מהם בניתוח והבנת המצב לאשורו.

לסיכום רק אגיד שכל אותם אנשים אשר חוזים עולם בו ההבדלים בין בני האדם אינם קיימים, שבו אויבים מכתתים חרבותיהם לאתים, שבו כולנו חיים ביחד בשלום ובאחווה, שבו ההבנה כי שלום עדיף על פני המלחמה מחלחלת ומשתרשת עמוק בבסיס ההוויה האנושית כולה, אינם טועים. אני מעריך שרובנו רוצים להאמין בכך. יכול להיות שהתבונה האנושית תביא אותנו לשם ביום מן הימים, אבל כל עוד המציאות רחוקה משם שנות אור, עדיף לנו להיות בצד האידיאולוגי המוסרי והצודק ביותר שהאנושות הצליחה להמציא עד כה. גם במחיר של שפיכות דמים.