עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Posts Tagged ‘סטודנטים

עמידה בתורים, קישים ומוזיקת ג'אז: נאום אובמה כפי שהוא נראה ונשמע מתוך בנייני האומה

leave a comment »

ברק אובמה בנאום בבנייני האומה (צילום: רויטרס)

ברק אובמה בנאום בבנייני האומה (צילום: רויטרס)

עשן לבן לא יצא מבנייני האומה בירושלים בסופו של הנאום של ברק אובמה וספק אם יצא עד לסוף ביקורו במחוזותינו. הנשיא האמריקאי עשה ככל שביכולתו על מנת להצטייר בעיניי הציבור הישראלי כבן המשפחה האבוד אשר שב סוף סוף אל ביתו, וכנראה גם הצליח בכך, אך בשורה חדשה לא יצאה מפיו.

אבל נתחיל מהתחלה. בשעה 10:30 בבוקר של יום חמישי, התכנסנו, כ-150 סטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בסמוך לאוניברסיטה על מנת להתחיל את מסענו (שיתגלה מאוחר יותר כמסע די מתיש) אל עבר בנייני האומה בירושלים. שם עתיד יהיה ברק אובמה, הנשיא ה-44 של ארצות הברית, לשאת את נאומו לאזרחי ישראל, בדגש על דור העתיד, שהוא כמובן אנחנו – הסטודנטים. קיבלנו חולצות אחידות בצבע כחול כהה עם לוגו של האוניברסיטה, אשר במבט ראשון נראו די מזעזעות (אבל רק עד שנתקלנו בסטודנטים של שאר האוניברסיטאות. מקווה שהם יסלחו לי) ותגי שם. התכבדנו, שתינו ויצאנו לדרך. ייאמר לזכותה של אגודת הסטודנטים שבכל הנוגע לארגון של היום מבחינתה, הכל בוצע על הצד הטוב ביותר.

בשעה 12:30 הגענו לבנייני האומה ושמנו פעמינו לשער הכניסה למתחם. היינו בין הקבוצות הראשונות שהגיעו, לכן התמקמנו יחסית בחזית התור. שעת פתיחת השערים אשר צוינה על ההזמנה לאירוע הייתה 13:00, לכן הנחנו שלא נותר לנו זמן רב לחכות עד שיפתחו את השער המיוחל. ככל שהדקות נקפו, עוד ועוד קבוצות החלו להגיע לכניסה. כל מי שאי פעם חיכה בתור המכיל ישראלים, יודע בוודאי שזה המקום האחרון בו ניתן למצוא סדר וארגון. אני לא אכביר במילים ואגיד רק שכמות הדחיפות והצעקות לא ביישה תור ממוצע של חיילים בעודם מנסים לעלות על אוטובוס לצריפין. מיותר כמובן לציין שכל הסיטואציה הזאת התרחשה תחת השמש הקופחת (שלשם שינוי באמת הייתה קופחת) וללא שתייה. מיותר עוד יותר לציין שב-13:00 שום שער לא נפתח והיינו צריכים לחכות כחצי שעה נוספת. אולי בפנים זה אמריקה, אבל בחוץ זה לחלוטין ישראל.

דווקא הבידוק הביטחוני, זה שכל כך חששנו מפניו (לא מעצם הבידוק, בכל זאת, אנחנו מורגלים לכך, אלא מעצם הזמן שהוא ייקח), עבר בצורה יחסית מהירה ומסודרת. בזמן ההמתנה אליו, לאחר שכולם נרגעו מהחוויה הלא נעימה בה התחלנו את היום, סוף סוף הצלחנו לנהל שיחות עם מוזמנים אחרים לאירוע. על פני כולם ניכרה ההתרגשות. היו שם סטודנטים מאוניברסיטאות אחרות, תלמידות תיכון, חיילים ואנשים בעלי קשרים מאוד טובים במסדרונות הנכונים. בסופו של דבר נכנסנו לבניין עצמו כשעתיים וחצי לפני תחילת הנאום. אפשר להמשיך ולהתלונן על כך שהאוכל היחיד במתחם היה קיש שעלה 40 שקל ולתת אינספור פתרונות למצב שתיארתי קודם, אבל אני לא כאן כדי להתקטנן, אז אמשיך ברשותכם.

לאחר שכילינו את זמננו באכילת הקיש המדובר ובשיחות חולין ביננו ובין עצמנו, נכנסנו לאולם. בפנים בהחלט הרגשנו אמריקה. עשרות דגלי ארצות הברית (וישראל כמובן) על הבמה, מוזיקת ג'אז מתנגנת ברקע, אנשי תקשורת בכל מקום. עד הגעתו של אובמה ניצלו המוזמנים את זמנם בצילום של הסביבה (ובעיקר של יונית לוי). כעשרים דקות לפני תחילת הנאום עלו שתי זמרות בזו אחר זו לבצע את המנוני שתי המדינות. כעשר דקות לפני תחילת הנאום ניכרה תכונה רבה בקרב המוזמנים כאשר מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, נכנס לאולם. אך היה זה רק מתאבן לקראת הדבר האמיתי.

ברק אובמה נכנס היישר לבמה לקול תשואות רמות של הקהל (שיחזרו על עצמן פעם אחר פעם לאורך הנאום, לפעמים אף כמה פעמים במהלך אותו משפט ויהפכו את כל החוויה למעצבנת קצת יותר) בשעה 16:40. לפני שאני מתייחס לתוכן דבריו, חשוב להגיד עליו כמה מילים בתור נואם. אובמה הוא נואם בחסד עליון, אין דרך אחרת להגדיר את זה. אם רטוריקה היא אכן אומנות, הרי שנשיא ארצות הברית הוא רב אמן. המילים בעברית שנזרקות לאוויר בדיוק ברגעים המתאימים לכך, הבדיחות מפעם לפעם, העלייה והירידה בטון הדיבור בהתאם לרחשי הקהל, התגובה הפנומנלית להתפרצות לדבריו. אובמה לא רק אמן, הוא רוק סטאר. הוא מלהיב את הקהל בדבריו כפי שאף פוליטיקאי אחר, לפחות כזה שאני ראיתי, לא מסוגל לעשות. הוא "קונה" את המאזינים שלו מרגע כניסתו לאולם.

התוכן של דבריו, לעומת זאת, היה פחות מהפכני, אם בכלל. הנשיא לא אמר שום דבר שלא שמענו קודם לכן. האם אנחנו רוצים שלום? בוודאי שכן. האם הפלסטינאים רוצים מדינה? בוודאי שכן. האם פתרון שתי המדינות הוא הפתרון האופטימלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני? סביר להניח שכן. אנשים בקהל ובבית שמראש האמינו במשנתו של אובמה, העמיקו באמונתם. מנגד, אנשים שהתעייפו מהרטוריקה הזאת או כאלה שאינם מאמינים בפתרון שכזה ביטלו במחי יד את דבריו בטענה כי מדובר באוטופיה בלתי ישימה. וכאן בדיוק קבור הכלב. אני מניח שכל בר דעת שחי על פיסת האדמה הזאת מבין שדרוש קצת יותר מ-"שלום שנעשה בין אנשים ולא בין מנהיגים" ו-"הורים ישראלים שרוצים שגם הילדים הפלסטינאים יזכו בעתיד טוב יותר". כנראה שמהחדר הסגלגל דברים נראים בצורה הרבה יותר פשטנית מאשר הם נראים משדרות או מבית לחם (שלא נדבר על רצועת עזה שכמעט ולא הוזכרה בנאום). אבל, וזה אבל גדול מאוד, בניגוד לפוליטיקאים מקומיים מהם מאסנו עד כדי בחילה, אני מאמין לו. אני מאמין לו שהוא באמת ובתמים רוצה לעזור לנו בתור חבר, כפי שהוא הגדיר את עצמו ולא בתור איזושהי דמות פטרונית שמרגישה מחויבת לצאת ידי חובה. אולי נשביתי בקסמיו של הנשיא אובמה, אבל אני רוצה להאמין שלא מדובר במס שפתיים בלבד. נותר רק לקוות שישקיע ולו את כמות האנרגיה המזערית שהושקעה על ידו בנטיעת העץ בגינתו של פרס, בניסיון לפתור את הסכסוך. עם זאת, עליו לעשות שיעורי בית. איראן, החמאס והסביבה ה(עוד יותר)עוינת שנוצרת סביבנו הם לא הערות שוליים, הם חלק מהתמונה המלאה.

שתי נקודות נוספות שחשוב להעלות בהקשר של נאומו של אובמה נוגעות לקהל אשר הגיע לאירוע. קודם כל, ולמרות שאין בידי את הנתונים המדויקים, נוצר אצלי הרושם שרוב הקהל לא היה מורכב מסטודנטים. בהערכה גסה היחס היה 60:40 לטובת אלה שאינם סטודנטים. אין כאן כמובן שום בעיה מהותית, אבל זה נראה קצת תמוה שנאום אשר הוגדר בתור "נאום לסטודנטים", יהיה מאוכלס ברובו בתור אנשים שאינם כאלה. הנקודה השנייה קשורה להרכבו של קהל זה. שוב, אין בידי נתונים מדויקים, אך חלקים די גדולים מהאוכלוסייה הישראלית הודרו במתכוון או שלא במתכוון מהאירוע. את הערבים, החרדים והמתנחלים אשר נכחו באולם ניתן היה לספור על שתי ידיים. יותר מכך – אם הקהל לא היה מורכב ברובו מתל אביבים אשכנזים טיפוסיים (לא במטרה להעליב אף אחד, זו ההגדרה ההולמת ביותר של הקהל שנכח במקום), אני בספק שמחיאות הכפיים היו נשמעות בעוצמה ובתדירות רבה כל כך. אמנם הנאום כוון לכל אזרחי ישראל ואני מניח שלא מעט מהם צפו בו מהבית, האפקט (התקשורתי, בכל אופן) אשר נוצר כתוצאה מתמיכה בלתי מסויגת וקולנית כל כך במקום ההתרחשות עצמו הינו די גדול. אני לא רוצה להאשים אף אחד (מה גם שאצלנו באוניברסיטה בוצעה הגרלה לחלוקת הכרטיסים וכך גם באוניברסיטאות אחרות), אבל זה היה קהל שלאובמה היה קל מאוד להתמודד איתו (פרט לסטודנט שהתפרץ במהלך דבריו לא נרשמו הפרעות לכל אורך הנאום). השורה התחתונה היא שהיושבים באולם ייצגו פלח מאוד מסוים של האוכלוסייה הישראלית על שלל גווניה, פלח שלאו דווקא מייצג את הלך הרוח ברחוב הישראלי.

אם לסכם את היום באמצעות המטאפורה שהעליתי בהתחלה, הרי שאובמה נמצא אולי באולם, אבל גם אנחנו וגם הפלסטינאים נמצאים באותו תור בלתי נגמר מחוצה לו, דוחפים ומקללים, ללא פתרון נראה לעין. על פי נאומו מסתמן כי אובמה מצפה שניכנס כולנו לאולם ונמחא לו כפיים בהתלהבות, בעוד שהפתרון כנראה יגיע ברגע שהוא יצא החוצה, יסתכל עלינו וינסה להבין את שני הצדדים בצורה מעמיקה יותר.

מודעות פרסומת