עולמו הסודי של אלכס

מחשבות והגיגים פרי עטו של מישהו שחושב כמוכם

Posts Tagged ‘עירוני קרית שמונה

הפתעה: ישנם ספורטאים מוצלחים במחוזותינו

leave a comment »

נבחרת הדייויס של ישראל

נבחרת הדייויס של ישראל. צילום: קובי אליהו

פרט לבליסת גפילטע-פיש עד אובדן חושים, הוצאת האופניים המאובקות מהמחסן לטובת הטור דה יום כיפור ומלחמה עם השכן מקומה 2 על מיקומה של הסוכה בפיסת הדשא המשותפת של הבניין הקרויה "גינה", ספטמבר מביא איתו שמחה רבה לאוהדי הספורט בכלל, ולחובבי הכדורגל בפרט. הליגות האירופאיות (כולל זו השישית בטיבה באירופה) תופסות תאוצה, הספקטקל הקרוי ליגת האלופות, שהיא כידוע – הליגה הטובה בעולם (הפעם היחידה, פחות או יותר, שלסופרלטיב של תקשורת הספורט ישנה אחיזה במציאות) נפתחת בקול תרועה רמה, השלבים המוקדמים של טורניר בינלאומי גדול מתחילים/מגיעים לישורת הסופית (תלוי באיזו שנה מדובר), ובאופן כללי, אוהד הכדורגל הממוצע מקבל מחדש משמעות לחייו האפורים, עמוסי המשכנתאות, עליית המחירים והוצאת הילדים מהגן.

על מחזור הפתיחה הנפלא של ליגת האלופות אין צורך להכביר במילים. מי שראה, ראה. ומי שלא, כנראה שזה לא נמצא בראש מעיניו. מכיוון שישראלים אינם מצטיינים בשלל ענפי הספורט השונים בדרך כלל (ושם מילה על האולימפיאדה האחרונה), כדאי להתעכב על שני ההישגים של הספורט הישראלי בשבוע החולף.

נתחיל דווקא מהסוף. התיקו, אותו השיגה אמש עירוני קריית שמונה מול אתלטיק בילבאו הספרדית במסגרת הליגה האירופית, באצטדיונה של האחרונה – "סאן מאמס", הוא לא פחות מסנסציוני. בילבאו הינה קבוצה בעלת היסטוריה מפוארת בכדורגל הספרדי. היא מחזיקה באמתחתה 8 אליפויות ו-23 זכיות בגביע הספרדי (אל מול זכייה בודדת של קריית שמונה באליפות המדינה בעונה החולפת, ושתי זכיות נוספות בגביע הטוטו, שכל השוואה שלו עם טורניר גביע אחר, גם אם מדובר בגביע למקומות עבודה בנפאל, תעשה עוול לאחרון). למרות שבשנים האחרונות מדובר בקבוצת אמצע טבלה טיפוסית, שאיננה מאיימת על אריות הכדורגל הספרדי, היא הגיעה פעמיים לגמר הגביע הספרדי, ולגמר של אותה ליגה אירופית אשתקד. תקציבה של בילבאו גדול פי 12 (!) מתקציבה של קריית שמונה, ולמרות זאת, אלופת ישראל לא נפלה אמש ביכולתה מהקבוצה הבאסקית. תוסיפו לכך את העובדה שהכדורגל הישראלי חטף נוקאאוט בדמות שתי התוצאות המביכות של הנבחרת הלאומית בפתיחת מוקדמות מונדיאל 2014, ותקבלו תוצאה מרשימה. בינתיים (טפו טפו טפו), האלופה הישראלית מגיעה להישגים נאים על הבמה המרכזית, ולנו נשאר רק לקוות שתמשיך כך.

ומבמה מרכזית אחת לשנייה. בתחילת השבוע, בין ההכנות הקדחתניות לחגיגות בואה של שנת תשע"ג לבין התמקצעות בספורט הלאומי – שליחת ברכות שרשרת, התפספס במעט ההישג הגדול של נבחרת הטניס שלנו בגביע דייויס, הלוא הוא – "מונדיאל הטניס" (אפרופו כותרות/שמות מפוצצים שניתנים על ידי תקשורת הספורט הישראלית ללא כל סיבה נראית לעין. פרט לכך שהיא גרועה כמובן). גיבור הניצחון, שהחזיר את נבחרת ישראל לבית העליון של הטורניר לאחר היעדרות של שנתיים, היה אמיר וינטרוב, שניצח בשני משחקיו את יריביו היפנים. וינטרוב, שממוקם במקום ה-214 בעולם בדירוג הטניס העולמי, גבר על שחקנים שממוקמים כ-150 (!) מקומות מעליו. בכך שיפר את סטטיסטיקת המשחקים שלו במדי הנבחרת לשלושה ניצחונות אל מול הפסד בודד. בראיון לאתר וואלה! ספורט שהתפרסם היום, מדבר וינטרוב על הקשיים הטמונים בקריירה של טניסאי מקצועני במדינה בה תרבות הספורט מסתכמת, במקרה הטוב, בקפיצות למזרקה בכיכר רבין לאחר זכייה של מכבי תל אביב ביורוליג, ובמקרה הרע (שלצערנו נפוץ הרבה יותר מהמקרה הטוב), בקטטות המוניות במגרשי הכדורגל, שלא היו מביישות אף סרט קונג פו דל תקציב. חוסר המימון מצד המדינה, הקושי במציאת ספונסר, נסיעות לטורנירים נידחים ברחבי העולם המשולמות מכיסו הפרטי של הספורטאי, הינן קצה הקרחון של אותם קשיים. נותר לקוות כי וינטרוב, אשר חגג את יום הולדתו ה-26 באותו ניצחון על היפנים, יצליח למנף את העניין הציבורי והתקשורתי בו, ויפרוץ את מחסום מאה הטניסאים הטובים בעולם. אנחנו, כיאה לאוהדי הצלחות (ועוד יותר – אוהבי כשלונות), כנראה נשכח ממנו עד למשחק גביע הדייויס הבא מול צרפת.

אין ספק שבשני המקרים הנ"ל ספורטאינו בניכר בורכו בלא מעט מזל (מה לעשות שהמזל הולך עם הטובים, כמאמר הקלישאה, ואנחנו פשוט לא טובים), ובכל זאת, הישגיהם ראויים לציון. מעבר לכך, תפקידנו בתור אוהדי ואוהבי ספורט בשיפור תרבות הספורט הקלוקלת שלנו, הינו שימת הדגש על אותן הצלחות מעטות, ולא שמחה לאיד באותם כשלונות מהדהדים. מכיוון שהישועה אינה תגיע לא מעסקני הספורט, שעסוקים בעיקר במסיבות קוקטייל במקום פיתוח הענפים עליהם הם אמונים, וכנראה גם לא מהספורטאים עצמם (וכאן אני מתייחס בעיקר לכדורגלני ארצנו שמעדיפים להתייבש על ספסלי קבוצות במזרח אירופה במטרה לנפח את חשבונותיהם בכמה גרושים נוספים), הכדור נמצא בידיים שלנו. במקום לבזבז כסף על מנויים לליגת העל(ק), צריך וניתן למלא את אצטדיון הטניס ברמת השרון כשנבחרת ישראל משחקת, לדחוף את נבחרת כדורעף הנשים שלנו קדימה במשחקי הבית שלה, להגיע לתחרות הגראנד פרי הבינלאומית בהתעמלות אומנותית שמתקיימת אחת לשנה בחולון, ובאופן כללי – לשנות את שיח הספורט בישראל. אבי לוזון לא יעשה את זה, אנחנו יכולים.

נ.ב. בוריס גלפנד (סגן אלוף העולם בשחמט, להזכירכם), עוד אחד מאותם ספורטאים אשר נישא על כפיים תקשורתיות וציבוריות במהלך התמודדותו על תואר אלוף העולם, ונעלם בתהום הנשייה לפני שהספקתם להגיד "הצרחה", משחק בימים אלה בגראנד פרי בלונדון המפגיש את צמרת השחמט העולמית. שיהיה לו בהצלחה.

מודעות פרסומת