האם זה באמת נורא כל כך להיות קודם כל ישראלי?

משה פרץ, צילום מסך מתוך הקמפיין בעמוד הפייסבוק של וואלה חדשות

בעודנו נמצאים במהלכו של מבצע (או מלחמה, תלוי את מי שואלים) "צוק איתן", החליטו בוואלה, בראשות העורך הראשי של האתר – ינון מגל, לעלות עם קמפיין שיווקי תחת הכותרת "קודם כל ישראלי!" במסגרת הקמפיין מחולקים מאות אלפי סטיקרים עם הכיתוב המתבקש, וקידומו נעשה באמצעות תמונות של כל המי ומי, החל מפוליטיקאים וכלה בפליטי ריאליטי, אשר מחזיקים את הסטיקר הנ"ל ותוך פעילות דיגיטלית נרחבת. מיד עם עליית הקמפיין החלה להישמע כלפיו ביקורת, הן ציבורית והן תקשורתית. ברצוני להעלות ביקורת נגדית על אותה ביקורת.

תחילה יש לתת את הדעת על הסיבות השונות בגינה אותה ביקורת הושמעה מלכתחילה. הסיבה הראשונה הייתה בגדר ביקורת פוליטית על בחירתה של וואלה להציב את הזהות הישראלית כראשונה במעלה, תוך העדפתה על פני זהויות אחרות, חשובות יותר בעיני המוחים, אשר היטיבו לנסח אותה בפרפרזה על הסלוגן המוצע על ידי האתר באמצעות הניסוח "קודם כל בן אדם". הסיבה השנייה בגינה הושמעה הביקורת תקפה את הפן התקשורתי של המהלך, תוך העלאת הטענה כי גוף תקשורת אשר מכריז שייכות לקבוצה מסוימת, גם אם מדובר בניסיון לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, חוטא באופן אוטומטי בעבודתו העיתונאית. הסוג השלישי של הביקורת, שילוב של השניים הראשונים, האשים את וואלה בפופוליזם וברצון לגרוף את אהדת הקהל, על רקע גל הפטריוטיזם המאפיין עימותים צבאיים באופן כללי וביתר שאת את זה הנוכחי, במטרה לגרוף רווח, בין אם כלכלי ובין אם אחר.

סוג הביקורת הראשון, אם כן, נרתע מהשימוש בישראליות כערך מלכד או כערך בכלל. לדידם של האנשים אשר העלו אותו, שקרוב לוודאי מגדירים את עצמם בתור ליברלים, לאומיות אינה יכולה להוות ערך עליון. "קודם כל בן אדם" מצביע על השקפת עולם קוסמופוליטית, חוצה מדינות ותרבויות, המאגדת את כלל האנושות תחת מקשה אחת. זוהי כמובן תפישה לגיטימית לחלוטין, אך היא רחוקה מלהיות ליברלית כפי שאותם אנשים מבקשים לראות בה. היא איננה ליברלית מכיוון שהיא לא מתירה לבן אדם לקבל על עצמו זהות לאומית, תרבותית או דתית נבדלת מרעותה. אם אנו מקבלים על עצמנו אוניברסליזם שכזה, איך בכל זאת ניתן להסביר את אותה רב-תרבותיות השוררת בעולם? הצבת המושג "ישראלי" בניגוד למושג "בן אדם", כך שאין להם נקודות השקה כלל, חוטאת לאמת לטעמי. הפרט, בעיצובו את עולמו הפנימי והחיצוני, עשוי לבחור לעצמו אינספור זהויות. הוא יכול להיות גם ישראלי וגם בן אדם במקביל, ללא צורך להעדיף זהות אחת על פני האחרת.

הרתיעה משימוש בלאומיות הישראלית יכולה לנבוע גם מסיבה אחרת בתכלית. ישנם אנשים מבין המקטרגים, כך אני מניח, המתנגדים באופן ספציפי לישראליות. הסלידה שלהם ממנה נובעת מהיותה של הישראליות מושתתת בצורה זו או אחרת על הבדלים אתניים. אני מעריך כי אם היו נתקלים בביטוי לאומי צרפתי, לדוגמא, המבוסס בראש ובראשונה על הבחנה אזרחית, קצפם לא היה יוצא בצורה הזו. אולם, גם במקרה הזה לדעתי, הביקורת שלהם נובעת מהנחות מוקדמות עליהן הם לא מעוניינים לערער. הרי הבחירה ב-"ישראלי" ולא ב-"יהודי", לצורך העניין, מכילה בתוכה התייחסות לכלל הפלגים בחברה הישראלית. בעת כתיבת שורות אלה נלחמים ברצועת עזה, בין היתר, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ואף מוסלמים, בעוד שבני משפחתם נמנים גם הם עם העורף הישראלי המופגז. אינני טוען כי הגדרה זו אינה מדירה כלל אוכלוסיות, אך בו בעת היא גם ההגדרה המכילה ביותר שניתן להעלות על הדעת. טענה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי הקמפיין, על פי וואלה, נועד "לקדם אג'נדה חברתית לאחדות וישראליות".

מתוך עמוד הטוויטר של הדס רשף

כך או כך, הסתכלות חד מימדית שכזו על הלאומיות, משל היא הייתה מקור כל הרוע בעולם, היא מוטעית. ללאומיות יכולים להיות כמובן ביטויים שליליים, אך כך גם לכל הלך מחשבה אחר. בשם הדת, לצורך העניין, נהרגו לא פחות אנשים מאשר בשם הלאומיות, אך אין זה אומר כמובן שהדת היא דבר רע מיסודו. צדק חברתי וחלוקתי הם ערכים ראויים, אך בצורה הקיצונית שלהם הם עלולים להפוך לקומוניזם רצחני. לאומיות כשלעצמה, אם כן, היא איננה ערך רע או טוב, אלא משתנה, כמו כל דבר אחר למעשה, בהתאם לסיטואציה. אפשר כמובן לטעון כי במקרה דנן אנו חוזים בביטוי שלילי שלה, אך פרט להתנגדות גורפת כלפיה, קשה לבסס טענה זו בצורה רציונלית.

הביקורת השנייה יוצאת מנקודת הנחה כי אמצעי תקשורת הנוטל על עצמו אג'נדה שכזו לא יכול בשום אופן להיות אובייקטיבי. טענה זו אמנם נכונה, אך היא בעייתית משום שהיא מניחה כי התקשורת, באופן כללי, הינה אובייקטיבית. אחד מהנושאים הנלמדים במסגרת לימודי התקשורת באקדמיה הוא ההשפעות השונות שיש על אמצעי התקשורת בבואם למסגר את התוכן אותו הם מציעים לצרכנים שלו. מדובר על השפעות מגוונות המתחילות מהשקפת עולמו האישית של העיתונאי, עוברות דרך תפישותיו של העורך, אמצעי התקשורת כולו ובעליו ומסתיימות בקונצנזוס החברתי בו אותו אמצעי פועל. זאת אומרת שהכתבה אותה אתם קוראים או בה אתם צופים עוברת דרך מכלול רחב מאוד של השקפות עולם שונות, לעיתים אף מנוגדות, עד לקבלת צורתה הסופית. יתר על כן, לא צריך להיות סטודנט לתקשורת על מנת להבין זאת. האם לישראל היום אין קו אידיאולוגי מסוים? ל-הארץ? לאל ג'זירה? בוודאי שיש. אפילו צרכן תקשורת בעל יכולת אוריינות תקשורתית בסיסית יוכל להבחין בהבדלים בין כל אותם גופים. הרצון שהתקשורת תהיה אובייקטיבית כמה שאפשר והתפישה לפיה היא אכן כזו הם לא יותר ממשאלת לב. זו גם הסיבה, דרך אגב, שחשוב שיהיו כמה שיותר גופי תקשורת מגוונים, על מנת שפלורליזם וריבוי דעות אכן יתקיים.

מעבר לכך, וזה דבר נוסף שלומדים בחוגים לתקשורת באקדמיה, לתקשורת ישנה נטייה להתכנס סביב הדגל בשעת מלחמה, כמו גם לעם כולו, כפי שציינתי קודם. יכול להיות שמנקודת מבט ביקורתית מדובר בתופעה שלילית, מכיוון שדווקא העיתונאים הם אלו שצריכים להמשיך לשאול את השאלות הקשות גם בעת לחימה. אולם, מדובר בדעה שיכולה להיות מוטלת בספק באמצעות ההנחה כי עיתונאים אינם מחזיקים בידם את תמונת המצב המלאה והידע הצבאי הנדרש על מנת לבקר בצורה מושכלת את המהלכים הצבאיים המתבצעים בשטח, שעלולה אף להיות מחוזקת באמצעות הנחה נוספת, לפיה ההתכנסות המדוברת סביב הדגל משרתת בסופו של דבר את המאמץ המלחמתי בכך שהיא מחזקת את המורל הן של החיילים בחזית והן של האזרחים בעורף. כך או כך, מדובר בוויכוח אינטלקטואלי גרידא ולא בשורה תחתונה חותכת שניתן להוכיח. גופי התקשורת השונים במדינה דמוקרטית יכולים לבחור באיזו דרך לנהוג, על פי הקו האידיאולוגי בו הם מחזיקים. אם התקשורת כולה תהיה ביקורתית לחלוטין, כפי שמבקרי המהלך של וואלה רוצים, הרי שאותו פלורליזם תקשורתי לא יתקיים. כמובן שהטענה נכונה גם לכיוון ההפוך, באם כל אמצעי התקשורת יחליטו לנקוט בקו פטריוטי שאינו שואל שאלות. אך לטעמי כיום, בעידן האינטרנט, בו כל אדם כמעט מהווה גוף תקשורת בפני עצמו, נקיטה טוטאלית בקו זה או אחר בכל מקרה איננה אפשרית.

במילים אחרות, הרצון לחזות בתקשורת ביקורתית ולוחמנית בכל מצב נובע מאמונה באידיאל עיתונאי שלא מתקיים במציאות בשילוב עם ההנחה (ושוב, חשוב להדגיש את ההבדל בין הנחה לעובדה) כי קמפיין מהסוג שהוצג על ידי וואלה טומן בחובו באופן אוטומטי גוף תקשורתי שמתיישר עם הקונצנזוס. לטעמי העובדה כי בחלק ניכר מהתגובות לכתבות שהתפרסמו בוואלה לאחר עליית הקמפיין עדיין ניכרת תרעומת רבה מצד הגולשים על הצורה בה מוצג להם התוכן ועל הדעות הנובעות ממנו (בנוסח הרגיל והמתלהם של הטוקבקיסט הממוצע הישראלי), מצביעה על כך שוואלה ממשיכה לבצע את עבודתה העיתונאית נאמנה.

הביקורת השלישית, המשלבת את שתי הביקורות אשר הוצגו לעיל, גרסה כי וואלה בסך הכל מעוניינת לגרוף לייקים בפייסבוק, להעלות את הטראפיק לאתר ובסופו של דבר להרוויח יותר כסף מפרסום באמצעות ניצול ציני של גל הפטריוטיזם הנוכחי. אין לי ספק שגם אם זו לא הייתה המטרה העיקרית של קברניטי וואלה, היא בוודאי עברה להם בראש. ברם, אין בכך שום דבר פסול.  אמצעי תקשורת פרטי הוא בראש ובראשונה גוף אשר מעוניין להגדיל את הרווחים שלו. אין לי ספק, למשל, כי הכותרת הפרובוקטיבית הבאה שאולי כבר נתקלתם בה:  נועדה למשוך כמות נכבדה של גולשים לאתר הארץ באנגלית. מאין הקביעה הנחרצת הזו? במידה ותקראו את טור הדעה במלואו, תמצאו לא מעט סתירות פנימיות ושלל טענות שהמוצגת בכותרת היא רק אחת מהן ("המטרה של מבצע צוק איתן היא השבת השקט", "למלחמה הנוכחית אין מטרה", "המטרה היא רצח ערבים" וכן הלאה). על כן, מטרתה של הכותרת, כמו מטרתן של כל הכותרות באשר הן, היא למשוך את עינו של הקורא ולגרום לו לרצות לקרוא את הכתבה. וזו רק דוגמא אחת כמובן. כל גוף עיתונאי בוחר את הדרכים בהן הוא יכול להגדיל את התפוצה שלו, וזה מקובל לחלוטין.

ניתן, אם כן, לשנוא את המשחק אך לא את השחקן, כמאמר הקלישאה השחוקה. אם לוקחים בחשבון את חוקי המשחק הקפיטליסטי ומקבלים אותם, הרי שוואלה משחקת על פיהם. אם לא מקבלים אותם, הרי שהביקורת אשר הופנתה כלפי וואלה יכולה להיות מופנית כלפי כל שאר אמצעי התקשורת הממסדיים באותה מידה. בשורה התחתונה וואלה איננה חרגה מאותם כללים במסגרת הקמפיין אותו העלתה, על אחת כמה וכמה כאשר מרכזיותו של הגורם הכלכלי בהחלטה אותה היא קיבלה לא לגמרי ברורה.

לסיכומו של עניין, ובנימה מעט יותר אישית, הביקורת על וואלה נשמעת בעיקר מאנשים בעלי דעות שמאליות. גם אם חלק מטענותיהם נכונות (למרות שכפי שהעליתי כאן, אין למעשה נכון ולא נכון, כל הנקודות ניתנות לדיון), לי זה נראה יותר כמו חוסר שביעות רצון מהאחיזה ההולכת ומדלדלת של השמאל הישראלי באחד מהשדות שנתפשו כשייכים לו באופן בלעדי. בימים בהם ישראל היום הפך להיות העיתון הנפוץ ביותר במדינה, הארץ הופך אט אט למוקצה מחמת מיאוס, רוני דניאל הוא הפרשן הצבאי הבכיר של התקשורת הישראלית וכיו"ב, השמאל מרגיש כי הלגיטימציה הציבורית שהייתה לו בעבר הולכת ונעלמת. לטעמי מוקדם מדי להגדיר את הכיוון אליו נושבת הרוח, בייחוד כאשר לוקחים בחשבון שהתקשורת הישראלית, באופן כללי, נמצאת במצב גרוע, שהטיות פוליטיות כאלה ואחרות הן רק קצה הקרחון שלו. נקודת האור מבחינתי בכל הסוגיה הזו היא צמיחתם של גופי תקשורת עצמאיים וקטנים באינטרנט, המסקרים קשת רחבה הרבה יותר של נושאים, כל אחד בתחומו, בצורה מגוונת יותר מזו שהתרגלנו אליה, משלל נקודות מבט פוליטיות, כלכליות וחברתיות, המאפשרים, תוך צריכה נכונה שלהם, מבט מעמיק הרבה יותר על המציאות הישראלית. על כן, גם אם נסכים עם טענותיהם של המבקרים, הרי שהביקורת שלהם, לטעמי לפחות, מעט בלתי פרופורציונלית.,