האם זה באמת נורא כל כך להיות קודם כל ישראלי?

משה פרץ, צילום מסך מתוך הקמפיין בעמוד הפייסבוק של וואלה חדשות

בעודנו נמצאים במהלכו של מבצע (או מלחמה, תלוי את מי שואלים) "צוק איתן", החליטו בוואלה, בראשות העורך הראשי של האתר – ינון מגל, לעלות עם קמפיין שיווקי תחת הכותרת "קודם כל ישראלי!" במסגרת הקמפיין מחולקים מאות אלפי סטיקרים עם הכיתוב המתבקש, וקידומו נעשה באמצעות תמונות של כל המי ומי, החל מפוליטיקאים וכלה בפליטי ריאליטי, אשר מחזיקים את הסטיקר הנ"ל ותוך פעילות דיגיטלית נרחבת. מיד עם עליית הקמפיין החלה להישמע כלפיו ביקורת, הן ציבורית והן תקשורתית. ברצוני להעלות ביקורת נגדית על אותה ביקורת.

תחילה יש לתת את הדעת על הסיבות השונות בגינה אותה ביקורת הושמעה מלכתחילה. הסיבה הראשונה הייתה בגדר ביקורת פוליטית על בחירתה של וואלה להציב את הזהות הישראלית כראשונה במעלה, תוך העדפתה על פני זהויות אחרות, חשובות יותר בעיני המוחים, אשר היטיבו לנסח אותה בפרפרזה על הסלוגן המוצע על ידי האתר באמצעות הניסוח "קודם כל בן אדם". הסיבה השנייה בגינה הושמעה הביקורת תקפה את הפן התקשורתי של המהלך, תוך העלאת הטענה כי גוף תקשורת אשר מכריז שייכות לקבוצה מסוימת, גם אם מדובר בניסיון לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, חוטא באופן אוטומטי בעבודתו העיתונאית. הסוג השלישי של הביקורת, שילוב של השניים הראשונים, האשים את וואלה בפופוליזם וברצון לגרוף את אהדת הקהל, על רקע גל הפטריוטיזם המאפיין עימותים צבאיים באופן כללי וביתר שאת את זה הנוכחי, במטרה לגרוף רווח, בין אם כלכלי ובין אם אחר.

סוג הביקורת הראשון, אם כן, נרתע מהשימוש בישראליות כערך מלכד או כערך בכלל. לדידם של האנשים אשר העלו אותו, שקרוב לוודאי מגדירים את עצמם בתור ליברלים, לאומיות אינה יכולה להוות ערך עליון. "קודם כל בן אדם" מצביע על השקפת עולם קוסמופוליטית, חוצה מדינות ותרבויות, המאגדת את כלל האנושות תחת מקשה אחת. זוהי כמובן תפישה לגיטימית לחלוטין, אך היא רחוקה מלהיות ליברלית כפי שאותם אנשים מבקשים לראות בה. היא איננה ליברלית מכיוון שהיא לא מתירה לבן אדם לקבל על עצמו זהות לאומית, תרבותית או דתית נבדלת מרעותה. אם אנו מקבלים על עצמנו אוניברסליזם שכזה, איך בכל זאת ניתן להסביר את אותה רב-תרבותיות השוררת בעולם? הצבת המושג "ישראלי" בניגוד למושג "בן אדם", כך שאין להם נקודות השקה כלל, חוטאת לאמת לטעמי. הפרט, בעיצובו את עולמו הפנימי והחיצוני, עשוי לבחור לעצמו אינספור זהויות. הוא יכול להיות גם ישראלי וגם בן אדם במקביל, ללא צורך להעדיף זהות אחת על פני האחרת.

הרתיעה משימוש בלאומיות הישראלית יכולה לנבוע גם מסיבה אחרת בתכלית. ישנם אנשים מבין המקטרגים, כך אני מניח, המתנגדים באופן ספציפי לישראליות. הסלידה שלהם ממנה נובעת מהיותה של הישראליות מושתתת בצורה זו או אחרת על הבדלים אתניים. אני מעריך כי אם היו נתקלים בביטוי לאומי צרפתי, לדוגמא, המבוסס בראש ובראשונה על הבחנה אזרחית, קצפם לא היה יוצא בצורה הזו. אולם, גם במקרה הזה לדעתי, הביקורת שלהם נובעת מהנחות מוקדמות עליהן הם לא מעוניינים לערער. הרי הבחירה ב-"ישראלי" ולא ב-"יהודי", לצורך העניין, מכילה בתוכה התייחסות לכלל הפלגים בחברה הישראלית. בעת כתיבת שורות אלה נלחמים ברצועת עזה, בין היתר, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ואף מוסלמים, בעוד שבני משפחתם נמנים גם הם עם העורף הישראלי המופגז. אינני טוען כי הגדרה זו אינה מדירה כלל אוכלוסיות, אך בו בעת היא גם ההגדרה המכילה ביותר שניתן להעלות על הדעת. טענה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי הקמפיין, על פי וואלה, נועד "לקדם אג'נדה חברתית לאחדות וישראליות".

מתוך עמוד הטוויטר של הדס רשף

כך או כך, הסתכלות חד מימדית שכזו על הלאומיות, משל היא הייתה מקור כל הרוע בעולם, היא מוטעית. ללאומיות יכולים להיות כמובן ביטויים שליליים, אך כך גם לכל הלך מחשבה אחר. בשם הדת, לצורך העניין, נהרגו לא פחות אנשים מאשר בשם הלאומיות, אך אין זה אומר כמובן שהדת היא דבר רע מיסודו. צדק חברתי וחלוקתי הם ערכים ראויים, אך בצורה הקיצונית שלהם הם עלולים להפוך לקומוניזם רצחני. לאומיות כשלעצמה, אם כן, היא איננה ערך רע או טוב, אלא משתנה, כמו כל דבר אחר למעשה, בהתאם לסיטואציה. אפשר כמובן לטעון כי במקרה דנן אנו חוזים בביטוי שלילי שלה, אך פרט להתנגדות גורפת כלפיה, קשה לבסס טענה זו בצורה רציונלית.

הביקורת השנייה יוצאת מנקודת הנחה כי אמצעי תקשורת הנוטל על עצמו אג'נדה שכזו לא יכול בשום אופן להיות אובייקטיבי. טענה זו אמנם נכונה, אך היא בעייתית משום שהיא מניחה כי התקשורת, באופן כללי, הינה אובייקטיבית. אחד מהנושאים הנלמדים במסגרת לימודי התקשורת באקדמיה הוא ההשפעות השונות שיש על אמצעי התקשורת בבואם למסגר את התוכן אותו הם מציעים לצרכנים שלו. מדובר על השפעות מגוונות המתחילות מהשקפת עולמו האישית של העיתונאי, עוברות דרך תפישותיו של העורך, אמצעי התקשורת כולו ובעליו ומסתיימות בקונצנזוס החברתי בו אותו אמצעי פועל. זאת אומרת שהכתבה אותה אתם קוראים או בה אתם צופים עוברת דרך מכלול רחב מאוד של השקפות עולם שונות, לעיתים אף מנוגדות, עד לקבלת צורתה הסופית. יתר על כן, לא צריך להיות סטודנט לתקשורת על מנת להבין זאת. האם לישראל היום אין קו אידיאולוגי מסוים? ל-הארץ? לאל ג'זירה? בוודאי שיש. אפילו צרכן תקשורת בעל יכולת אוריינות תקשורתית בסיסית יוכל להבחין בהבדלים בין כל אותם גופים. הרצון שהתקשורת תהיה אובייקטיבית כמה שאפשר והתפישה לפיה היא אכן כזו הם לא יותר ממשאלת לב. זו גם הסיבה, דרך אגב, שחשוב שיהיו כמה שיותר גופי תקשורת מגוונים, על מנת שפלורליזם וריבוי דעות אכן יתקיים.

מעבר לכך, וזה דבר נוסף שלומדים בחוגים לתקשורת באקדמיה, לתקשורת ישנה נטייה להתכנס סביב הדגל בשעת מלחמה, כמו גם לעם כולו, כפי שציינתי קודם. יכול להיות שמנקודת מבט ביקורתית מדובר בתופעה שלילית, מכיוון שדווקא העיתונאים הם אלו שצריכים להמשיך לשאול את השאלות הקשות גם בעת לחימה. אולם, מדובר בדעה שיכולה להיות מוטלת בספק באמצעות ההנחה כי עיתונאים אינם מחזיקים בידם את תמונת המצב המלאה והידע הצבאי הנדרש על מנת לבקר בצורה מושכלת את המהלכים הצבאיים המתבצעים בשטח, שעלולה אף להיות מחוזקת באמצעות הנחה נוספת, לפיה ההתכנסות המדוברת סביב הדגל משרתת בסופו של דבר את המאמץ המלחמתי בכך שהיא מחזקת את המורל הן של החיילים בחזית והן של האזרחים בעורף. כך או כך, מדובר בוויכוח אינטלקטואלי גרידא ולא בשורה תחתונה חותכת שניתן להוכיח. גופי התקשורת השונים במדינה דמוקרטית יכולים לבחור באיזו דרך לנהוג, על פי הקו האידיאולוגי בו הם מחזיקים. אם התקשורת כולה תהיה ביקורתית לחלוטין, כפי שמבקרי המהלך של וואלה רוצים, הרי שאותו פלורליזם תקשורתי לא יתקיים. כמובן שהטענה נכונה גם לכיוון ההפוך, באם כל אמצעי התקשורת יחליטו לנקוט בקו פטריוטי שאינו שואל שאלות. אך לטעמי כיום, בעידן האינטרנט, בו כל אדם כמעט מהווה גוף תקשורת בפני עצמו, נקיטה טוטאלית בקו זה או אחר בכל מקרה איננה אפשרית.

במילים אחרות, הרצון לחזות בתקשורת ביקורתית ולוחמנית בכל מצב נובע מאמונה באידיאל עיתונאי שלא מתקיים במציאות בשילוב עם ההנחה (ושוב, חשוב להדגיש את ההבדל בין הנחה לעובדה) כי קמפיין מהסוג שהוצג על ידי וואלה טומן בחובו באופן אוטומטי גוף תקשורתי שמתיישר עם הקונצנזוס. לטעמי העובדה כי בחלק ניכר מהתגובות לכתבות שהתפרסמו בוואלה לאחר עליית הקמפיין עדיין ניכרת תרעומת רבה מצד הגולשים על הצורה בה מוצג להם התוכן ועל הדעות הנובעות ממנו (בנוסח הרגיל והמתלהם של הטוקבקיסט הממוצע הישראלי), מצביעה על כך שוואלה ממשיכה לבצע את עבודתה העיתונאית נאמנה.

הביקורת השלישית, המשלבת את שתי הביקורות אשר הוצגו לעיל, גרסה כי וואלה בסך הכל מעוניינת לגרוף לייקים בפייסבוק, להעלות את הטראפיק לאתר ובסופו של דבר להרוויח יותר כסף מפרסום באמצעות ניצול ציני של גל הפטריוטיזם הנוכחי. אין לי ספק שגם אם זו לא הייתה המטרה העיקרית של קברניטי וואלה, היא בוודאי עברה להם בראש. ברם, אין בכך שום דבר פסול.  אמצעי תקשורת פרטי הוא בראש ובראשונה גוף אשר מעוניין להגדיל את הרווחים שלו. אין לי ספק, למשל, כי הכותרת הפרובוקטיבית הבאה שאולי כבר נתקלתם בה:  נועדה למשוך כמות נכבדה של גולשים לאתר הארץ באנגלית. מאין הקביעה הנחרצת הזו? במידה ותקראו את טור הדעה במלואו, תמצאו לא מעט סתירות פנימיות ושלל טענות שהמוצגת בכותרת היא רק אחת מהן ("המטרה של מבצע צוק איתן היא השבת השקט", "למלחמה הנוכחית אין מטרה", "המטרה היא רצח ערבים" וכן הלאה). על כן, מטרתה של הכותרת, כמו מטרתן של כל הכותרות באשר הן, היא למשוך את עינו של הקורא ולגרום לו לרצות לקרוא את הכתבה. וזו רק דוגמא אחת כמובן. כל גוף עיתונאי בוחר את הדרכים בהן הוא יכול להגדיל את התפוצה שלו, וזה מקובל לחלוטין.

ניתן, אם כן, לשנוא את המשחק אך לא את השחקן, כמאמר הקלישאה השחוקה. אם לוקחים בחשבון את חוקי המשחק הקפיטליסטי ומקבלים אותם, הרי שוואלה משחקת על פיהם. אם לא מקבלים אותם, הרי שהביקורת אשר הופנתה כלפי וואלה יכולה להיות מופנית כלפי כל שאר אמצעי התקשורת הממסדיים באותה מידה. בשורה התחתונה וואלה איננה חרגה מאותם כללים במסגרת הקמפיין אותו העלתה, על אחת כמה וכמה כאשר מרכזיותו של הגורם הכלכלי בהחלטה אותה היא קיבלה לא לגמרי ברורה.

לסיכומו של עניין, ובנימה מעט יותר אישית, הביקורת על וואלה נשמעת בעיקר מאנשים בעלי דעות שמאליות. גם אם חלק מטענותיהם נכונות (למרות שכפי שהעליתי כאן, אין למעשה נכון ולא נכון, כל הנקודות ניתנות לדיון), לי זה נראה יותר כמו חוסר שביעות רצון מהאחיזה ההולכת ומדלדלת של השמאל הישראלי באחד מהשדות שנתפשו כשייכים לו באופן בלעדי. בימים בהם ישראל היום הפך להיות העיתון הנפוץ ביותר במדינה, הארץ הופך אט אט למוקצה מחמת מיאוס, רוני דניאל הוא הפרשן הצבאי הבכיר של התקשורת הישראלית וכיו"ב, השמאל מרגיש כי הלגיטימציה הציבורית שהייתה לו בעבר הולכת ונעלמת. לטעמי מוקדם מדי להגדיר את הכיוון אליו נושבת הרוח, בייחוד כאשר לוקחים בחשבון שהתקשורת הישראלית, באופן כללי, נמצאת במצב גרוע, שהטיות פוליטיות כאלה ואחרות הן רק קצה הקרחון שלו. נקודת האור מבחינתי בכל הסוגיה הזו היא צמיחתם של גופי תקשורת עצמאיים וקטנים באינטרנט, המסקרים קשת רחבה הרבה יותר של נושאים, כל אחד בתחומו, בצורה מגוונת יותר מזו שהתרגלנו אליה, משלל נקודות מבט פוליטיות, כלכליות וחברתיות, המאפשרים, תוך צריכה נכונה שלהם, מבט מעמיק הרבה יותר על המציאות הישראלית. על כן, גם אם נסכים עם טענותיהם של המבקרים, הרי שהביקורת שלהם, לטעמי לפחות, מעט בלתי פרופורציונלית.,

מלחמה אידיאולוגית

הפגנת תמיכה בחמאס. מתוך: בלוג צה"ל באנגלית: http://bit.ly/1rYEOKy

בבליל האינסופי של החדשות וטורי הדעה על המלחמה המתחוללת כעת בעזה, ניתן למצוא מספר קולות הגורסים כי המערכה הנוכחית, לפחות הבסיס הרעיוני שלה, גדולה יותר מסתם עוד סכסוך אזורי בצד הזה של העולם, אלא מאבק אידיאולוגי בין הדמוקרטיה המערבית הליברלית לבין האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני שתוצאותיה ישפיעו גם על הצורה בה המאבק הזה יראה בעתיד. גם אם נתעלם לרגע מהדרמטיות שבטענה זו, לטעמי יש בה מן האמת.

למרות שבוודאי קיימים הבדלים מסוימים בין ארגונים ופרטים המייצגים את האיסלאם הקיצוני, ישנו גם קו מקשר בין דאעש בעיראק, בוקו חראם בניגריה, חמאס בעזה ומוסלמים אירופאים משכילים הנוטשים את חייהם לטובת הג'יאהד, ואלו רק דוגמאות כמובן. קבלה מוחלטת של השריעה היא אחת מאותם קווים מקשרים, למשל, בחירה בג'יאהד כדרך פעולה לגיטימית היא קו נוסף. מאותם קווים נגזרת גם ההתנגדות לליברליזם המערבי ולכל מה שהוא מייצג. אין זה אומר שלכל אחד מאותם ארגונים אין מטרות הנבדלות אחת מהשנייה (המאבק הלאומי של החמאס, למשל, אינו משותף לשאר הארגונים שהזכרתי), אך הבסיס המשותף קיים.

מהבחינה הזו חשוב לציין שתי נקודות חשובות. הראשונה היא השייכות של ישראל, מדינה לבנטינית צעירה וקטנה, למערב הדמוקרטי-ליברלי. הנחה שאולי מובנת מאליה מבחינת נקודת מבטו של הישראלי הממוצע, אך לא תמיד ברורה כל כך בפרספקטיבה העולמית הרחבה. על מנת להוכיח נקודה זו, הרי נתונים הלקוחים מ-Freedom House, ארגון ללא מטרות רווח המנתר את רמות הדמוקרטיה, החירות הפוליטית וזכויות האדם ברחבי העולם. ארגון זה מהווה מקור אקדמי לכל דבר ועניין, כך שאפשר להתווכח עם נתוניו, אך אי אפשר להטיל ספק באמיתותם. על מנת לפשט את התמונה, הארגון מסמן מדינות חופשיות בצבע ירוק, חופשיות באופן חלקי בצבע צהוב וכאלה שאינן חופשיות בצבע סגול. הרי החלוקה, ממנה ניתן לגזור את הטענה בדבר הצורה בה הקרבה הרעיונית של ישראל לליברליזם המערבי באה לידי ביטוי, לפניכם:

מדד החופש במזרח התיכון ובצפון אפריקה: http://bit.ly/1u9gxQ7

מדד החופש באירופה: http://bit.ly/1ne0PgH

מדד החופש באמריקות: http://bit.ly/1pOpfPx

הנקודה החשובה השנייה, אותה אני מעריך חולקים הרוב המוחלט של קוראי שורות אלה, היא ההסתכלות הבינארית על סט הערכים המערבי כ-"טוב", מולו ניצב סט הערכים המוסלמי הפונדמנטליסטי ונתפש כ-"רע". אין זו הסתכלות נכונה לטעמי, מהסיבה הפשוטה שמוסר ונורמות אינם מהווים דבר אובייקטיבי, אבסולוטי וטבעי, אלא משהו רלטיביסטי שבני האדם קובעים לעצמם. עד כמה שאולי זה ישמע נורא, גם הנאצים היו מוסריים בדרכם שלהם. אמנם היה זה מוסר שמנוגד ברובו לנהוג בדמוקרטיה המערבית הממוצעת, אך אין מדובר היה בחוסר מוסריות. אותו דבר ניתן להגיד גם על המייצגים של האיסלאם הקיצוני. כאשר פעילי דאעש כורתים את ידו של אדם אשר נחשד בגניבה, אין מדובר על מעשה שאינו מוסרי, מהסיבה הפשוטה שמדובר על חוק אשר נגזר מסט ערכים שונה בתכלית מהנהוג במערב, ואל לנו לשפוט אותו בעיניים מערביות. אין זה אומר כמובן שאנחנו לא צריכים לבקר את המעשה. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מאמינים בלב שלב כי החוקים, הנורמות והערכים אשר השתרשו במהלך מאות שנים באירופה ובאמריקה הצפונית הם צודקים יותר ונכונים יותר, אך גם אם אנו נוהגים כך, אותה חלוקה בינארית חוטאת לאמת. אנחנו לא צודקים באופן אבסולוטי, אנחנו פשוט צודקים יותר.

גם אם אתם מסכימים עם הנקודה הזו וגם אם לאו, נשאלת השאלה היכן בכל זאת טמונה הבעיה ברצון הבסיסי שלנו להתמודד עם אידיאולוגיה שונה בתכלית ומנוגדת לזו שלנו? לטענתי – בתפישה המערבית עצמה. אם נשים לרגע את האנטישמיות בצד, שכנראה משחקת גם היא תפקיד בגינויים הניתכים עלינו מכל עבר ובחוסר הרצון לקבל את הנראטיב הישראלי כפשוטו, הרי שאחת הסיבות המרכזיות בגינה באן קי מון ושכמותו מטילים את מלוא יהבם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעוד שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מזוועות נוראיות פי כמה המתרחשות, למשל, מעט צפונה מכאן, היא שהם משוכנעים שאיתנו, בניגוד לשכנינו בסוריה, הם יכולים לדבר, שעלינו הם יכולים להשפיע. ישראל נתפשת במערב כיישות דמוקרטית-ליברלית שניתן לפנות לרציונל שלה. הפרדוקס הוא שאותה תפישה מוחלת גם על החמאס, בעוד שהאחרון כלל אינו מעוניין לשחק לפי החוקים הללו.

פעולותיו של החמאס, כמו גם של שותפיו הרעיוניים אשר הוזכרו קודם לכן, מוכתבים, כפי שכבר ציינתי, על ידי קודקס שונה בתכלית. הסעיפים של אמנת ז'נבה, חוקי המשפט הבינלאומי, כל אותם דברים שנהגו במערב על מנת להתמודד עם זוועות המלחמה בדרכים דיפלומטיות, פשוט לא מעניינים אותו ולא מדברים אליו. המלחמה הזו, אם כן, היא א-סימטרית לא רק בגלל היתרון הצבאי האדיר שיש לצה"ל על חמושי חמאס, אלא גם בגלל הפער העצום, חסר כל נקודות ההשקה, בצורה שבה שני הצדדים תופשים את הלחימה על כל נגזרותיה.

אם נחזור לתפישה המערבית, הרי שחוסר הרצון לראות בסכסוך הנ"ל מאבק אידיאולוגי, יוצר מצב שבו ישראל לא יכולה לנצח. אם נחליט להתמודד עם החמאס בכליו שלו עצמו, הרי שהעולם יראה בנו ברברים (ובהקבלה לנתונים הלקוחים מתוך Freedom House אשר הוצגו לעיל – הצבע הירוק יתחלף בהדרגה לצבעים אחרים, מחמיאים פחות). סביר להניח שאנחנו גם לא רוצים להתמודד עימו בצורה הזו, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מאמינים בה. אם נחליט, מנגד, להמשיך להתמודד איתו בצורה בה אנו מתמודדים עימו בחמישים השנים האחרונות, הרי שהפוקוס ימשיך להתמקד בא-סימטריה הצבאית ובנישול הפלסטיני. הדבר היחיד שיכול להטות את הכף לטובתנו, הוא ההבנה כי מדובר פה במשהו מעט גדול יותר מאשר סכסוך אזורי על אדמה.

הבעיה היא שהפעם האחרונה שהדמוקרטיה המערבית יצאה למלחמה על הערכים והנורמות שלה התרחשה באמצע המאה שעברה. ולא רק זה, אלא שאותה מלחמה גבתה מחיר דמים כה גבוה, עד כי אלו שניצחו אותה עשו הכל ועודם עושים הכל על מנת לא לחזור עליה שוב. בנוסף, מיד לאחריה התחוללה מלחמה אידיאולוגית נוספת, רק שבמסגרתה לא נורתה ולו ירייה אחת, ובסופה שוב ידו של הליברליזם הייתה על העליונה, מה שיצר תחושת אופוריה עצומה במערב, שרק חיזקה בתורה את התפישה האנטי מלחמתית בו הוא החזיק. השלום המדומיין הזה נותר על כנו עד שהמטוס הראשון התנגש במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אולם גם הפיגוע הראוותני ביותר שנעשה אי פעם לא הצליח למוטט לחלוטין את הנאיביות המערבית.

ברם, הנאיביות הזו הולכת ונסדקת מאותו יום ואילך. כל פעם שהמוני מתפרעים רעולי פנים יוצאים לרחובות פריז ומבעירים אותם – היא נסדקת. כל פעם שהעולם מסיט לרגע את מבטו לכיוון עיראק וחוזה בזמן אמת בברוטליות קיצונית במסגרתה ראשים נערפים, נשים נאנסות והחופש נשלל כליל מבני האדם – היא נסדקת. כל פעם שזוועה מקומית, כמו למשל חטיפת הבנות בניגריה, מקבלת פוקוס עולמי – היא נסדקת. ככל שהיא הולכת ונסדקת, כך אט אט מחלחלת גם ההבנה כי למרות ההרג של החפים מפשע בעזה, ישראל היא לא הצד "הרע" בסיפור.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל בעודנו נמצאים כמעט חודש בתוך מבצע "צוק איתן", ולמרות המאמצים הקדחתניים של שלל דיפלומטים מרחבי הגלובוס להגיע להפסקת אש, המילים "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" נשמעות לא פחות מאשר גינויים על הרג האזרחים ברצועה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן לא נשמעה הצהרה משותפת של כל שרי החוץ של האיחוד האירופי בדבר הזכות הבסיסית הזו של ישראל. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן המדינה שבצוותא עם ארצות הברית הפכה את הדמוקרטיה הליברלית מרעיון לפרקטיקה פוליטית, לא אסרה על הפגנות פרו-פלסטיניות בתחומה. אני יכול להמשיך עוד, אבל לדעתי הרעיון הועבר כהלכה.

צריך כמובן לתת את הדעת על כך שישראל בוחרת לנהל את המערכה הנוכחית בצורה מאוד שקולה ומדודה, אך גם אם לוקחים זאת בחשבון, הרי שלפני שש שנים, במערכה דומה להפליא, כאשר העורף הישראלי לא היה ממוגן על ידי כיפת ברזל, כך שהסכנה אשר נשקפה לו הייתה גדולה עשרות מונים, וכאשר מספר ההרוגים בצד הפלסטיני (על פי כל ההערכות השונות) היה נמוך מזה הנוכחי והיחס בין החמושים לבלתי מעורבים ההרוגים היה הרבה יותר שוויוני, הלחץ הבינלאומי על ישראל הופעל ביתר שאת בשלב הרבה יותר מוקדם של הלחימה. זאת אומרת שלפי ההיגיון המבוסס על תקדימים היסטוריים אחרים, המבצע הנוכחי היה צריך כבר להסתיים. אך לא כך הדבר. ניתן לתלות זאת בגורמים נוספים, אך יחד עם הדוגמאות שנתתי קודם לכן, נוצרת התחושה שבכל זאת המערב חווה מעין שינוי מחשבתי בכל הנוגע לסכסוך המדובר.

אין זה אומר כמובן שמישהו יוותר כל כך מהר על הזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגשמת שאיפתם הלאומית. על אחת כמה וכמה כשהפלסטינים עצמם מפוצלים מבחינה רעיונית וקיים פלג מתון הרבה יותר שקיבל על עצמו, לפחות על פניו, את חוקי המשחק הדמוקרטיים ומנסה להגשים שאיפה זו באמצעים דיפלומטיים. אולם בכל מקרה יהיה ניתן לדון על כך ברצינות רק כאשר שחקן מרכזי במשוואה הזו, בדמותו של החמאס, אשר כלל אינו מעוניין ליטול חלק במשחק הנ"ל, יורחק ממנה לאלתר.

האם זה יקרה? כנראה שלצערנו ולצער הפלסטינים עצמם זה לא יתרחש בסבב הנוכחי. המערב אמנם עושה צעדים אל עבר הבנת הבעיה במלואה, אך הוא עדיין רחוק משם. הוא רחוק משם מכיוון שהדם ששטף את אירופה לפני כמה עשורים והאופוריה שאחזה בו לאחר נפילת חומת ברלין עדיין מושרשים בצורה הרבה יותר משמעותית בזיכרון הקולקטיבי שלו מאשר העשן שהיתמר מעל מרכז הסחר העולמי בניו יורק. ימים יגידו אם תיאוריית התנגשות הציוויליזציות של סמואל האנטינגטון, לפיה המאבקים הגדולים של דורנו יתרחשו בין תרבויות שלמות, כאשר המאבק המשמעותי ביותר יתקיים בין זו המערבית לזו המוסלמית, הייתה נכונה (חשוב לי לציין כהערה צדדית כי האנטינגטון גרס כי המאבקים יתחוללו על רקע תרבותי גרידא, בעוד שאני טוען כי קיים גם יסוד אידיאולוגי מנוגד בין האיסלאם הקיצוני למערב הליברלי. בכל מקרה, אני עדיין לא האנטינגטון וכבודו במקומו מונח). אסור כמובן לשכוח כוחות משמעותיים נוספים שמשחקים על פי חוקים שונים מאלו שהגה המערב, כדוגמת רוסיה וסין, שרק מסבכים עוד יותר את התמונה הכללית. אבל זו התקווה שלנו וזו צריכה גם להיות הנחת העבודה שלנו – לגרום לקברניטי הדמוקרטיות הליברליות מעבר לים להבין כי אנחנו והם נמצאים באותו צד, לפחות מבחינה רעיונית.

חלוקת העולם לציוויליזציות אליבא דהאנטינגטון: http://bit.ly/WSHZql

במילים אחרות, גם אם כל הכתוב לעיל לא מהווה אמת מוחלטת וניתן להתווכח עליו, בעולם העכשווי בו אנו חיים לכל דבר כמעט קיים הקשר גלובאלי רחב שצריך לתת עליו את הדעת. על כן, התייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בייחוד כאשר החמאס מעורב בו, כנושא בעל השפעות לוקאליות בלבד, איננו נכון לטעמי. אמנם קל הרבה יותר לכמת קרקע ואדמה מאשר אידיאולוגיה ורעיונות, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מהם בניתוח והבנת המצב לאשורו.

לסיכום רק אגיד שכל אותם אנשים אשר חוזים עולם בו ההבדלים בין בני האדם אינם קיימים, שבו אויבים מכתתים חרבותיהם לאתים, שבו כולנו חיים ביחד בשלום ובאחווה, שבו ההבנה כי שלום עדיף על פני המלחמה מחלחלת ומשתרשת עמוק בבסיס ההוויה האנושית כולה, אינם טועים. אני מעריך שרובנו רוצים להאמין בכך. יכול להיות שהתבונה האנושית תביא אותנו לשם ביום מן הימים, אבל כל עוד המציאות רחוקה משם שנות אור, עדיף לנו להיות בצד האידיאולוגי המוסרי והצודק ביותר שהאנושות הצליחה להמציא עד כה. גם במחיר של שפיכות דמים.

על הקשר של נפתלי בנט עם אחיו החילונים

שלט בחירות של הבית היהודי על חומות הקריה בתל אביב

בדיקה אשר בוצעה על ידי פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן ושתוצאותיה פורסמו היום, נתנה את הגושפנקה הסופית לדעה שעד כה נזרקה לחלל האוויר רק באופן ספקולטיבי – הכפלת כוחה האלקטורלי של הבית היהודי במערכת הבחירות האחרונה הושג בזכות קולות שהגיעו לאו דווקא מהציונות הדתית, אלא ממצביעים חילונים. בכך הפכה ההשערה, הדי מבוססת יש לומר, לעובדה בעלת תיקוף אמפירי, בזכות נתונים מספריים אשר נאספו ממאה קלפיות שמוקמו בריכוזי אוכלוסייה חילוניים. כך למשל, בקלפיות אשר נמנות באופן מסורתי עם מעוזי השמאל (בעיקר בקיבוצים) נרשמה עלייה של כ-130% בהצבעה עבור מפלגתו של נפתלי בנט מהבחירות הקודמות ב-2009. בקלפיות בהן היה רוב מוחלט לאוכלוסייה דוברת רוסית נרשמה עלייה אף יותר דרמטית, של כ-250%. הנתון המפתיע ביותר מתייחס דווקא לאחוזי ההצבעה עבור המפלגה ביישובי הציונות הדתית, בהם נרשמה ירידה של 10%. השאלה הנשאלת היא מה גרם לעלייה הדרמטית במספר המצביעים למפלגה? האם הקמפיין במסגרתו בנט הצטייר כ-"אח" האולטימטיבי היה כה מוצלח? האם שילובה של איילת שקד ברשימה וטשטוש הגורמים הקיצוניים בה הוא שגרם לכך? או אולי בכלל נהירה המונית של מצביעי ימין חילונים מהליכוד לבית החדש? לפני שנגיע לתשובות, נחזור ברשותכם כמה צעדים אחורה.

כבר עם עלייתה המטאורית של הבית היהודי בסקרים טרם הבחירות, עד כדי הפיכתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת אחרי הליכוד-ביתנו ומפלגת העבודה, נעשו ניסיונות מצד גורמים רבים, פורמליים ובלתי פורמליים, לבלום את ההצלחה הצפויה: מסטטוסים ויראליים בפייסבוק שקראו לא להצביע עבור המפלגה, דרך כתבת פרופיל ארוכה מאוד ב-"הארץ" אשר פורסמה בסוף השבוע לפני הבחירות וניסתה לצייר קווים לדמותו ה-"אמיתית" של בנט וכלה בתשדיר בחירות של הליכוד-ביתנו שניסה להעביר את הזרקורים למתמודדים ה-"פחות סימפטיים" ברשימת הבית היהודי, כגון הרב אלי בן דהן ואורית סטרוק.

סטיקר וירטואלי המדגיש את הקיצוניות של הבית היהודי

לכל אחד מן הצדדים היה אינטרס משלו להצגתם של בנט וחבריו למפלגה באור שלילי. הן במקרה של המידע שעלה וצף ברשתות החברתיות והן במקרה של הפרסומים בתקשורת הממוסדת, מדובר היה בניסיון להניא את האלקטורט החילוני מבחירה במפלגה שעל פניו מנוגדת לכל מה שעומד בבסיס תפישת העולם החילונית. מבחינתה של הליכוד-ביתנו מדובר היה בניסיון לעצור זליגת קולות מאסיבית למפלגה היחידה שתאמה, פחות או יותר, את השקפת העולם האידיאולוגית אותה הציגה ומציגה הליכוד. בשני המקרים, כפי שכבר ציינתי, הטקטיקה התמקדה כמעט באופן בלעדי בהבלטת הגורמים הקיצוניים במפלגה והדגשת ניסיונותיו של בנט להסתירם מאחורי חיוכו הרחב. ניתן כמובן להגיד שטקטיקה זו עבדה באופן חלקי, מכיוון שמספר המנדטים הסופי בהם זכה הבית היהודי היה נמוך יותר מכפי שצפו לו מרבית הסקרים בשבוע-שבועיים האחרונים טרם הבחירות עצמן, אך אין ספק שכל אותם גורמים היו מאוכזבים הרבה יותר בליל ה-22 בינואר מאותם 12 מנדטים בהם זכתה המפלגה, מאשר בנט ואנשיו. לטעמי הטקטיקה הזאת נכשלה בעיקר משום שהמקטרגים התייחסו, גם אם רק באופן עקיף, לציבור בוחריו של הבית היהודי כמטומטם. דבר שהציבור לא אוהב בדרך כלל וגורם לו להתבצר ביתר שאת בעמדותיו. נכון, יש לא מעט אנשים אשר מעורבותם הפוליטית ועניינם בפוליטיקה באופן כללי נמוכים מאוד ולכן כל מידע, על אחת כמה וכמה בתקופת בחירות, אודות כל מפלגה שהיא, בייחוד כזאת שצפוי לה כוח פוליטי רב, הוא לא רק חשוב, אלא הכרחי. הבעיה נוצרת כאשר פרט לאותו פריט מידע, החוזר על עצמו באופן סימולטני מכל עבר, אין למי מהצדדים משהו חדש להציע. כך, בהנחה כי הסאבטקסט העולה ממידע זה הינו: "מה אתה מטומטם? איך אתה מאמין לקשקושי ה-"כולנו אחים" של בנט, בעוד אורית סטרוק מסתתרת לה בארון?", הטקטיקה שנועדה להצר את צעדיו של הבית היהודי בדרך לכיבוש הכנסת, הצליחה בצורה מועטה מאוד, אם בכלל. אבל זה רק צד אחד מני רבים של הסיפור.

שאול מופז, מתוך קמפיין הבחירות של קדימה

בכוונה, או שלא, הפכו אט אט הבחירות בישראל לבחירות פרסונליות. הבן אדם הממוצע בבואו להצביע משלשל אמנם לקלפי פתק של רשימה זו או אחרת, אך בפועל הוא מצביע עבור ביבי, יאיר, שלי, ציפי או במקרה בו עסקינן – נפתלי. במנותק מהשאלה מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, גם הקמפיינים של המפלגות מתמקדים בהרבה מאוד מקרים ביושבי הראש שלהן ולא במתמודדים הממוקמים במקומות שונים ברשימה (כך למשל "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" של הליכוד-ביתנו, "ביבי וליברמן אסון, ציפי לבני שלום" של התנועה או האוכל הקפוא ששלי יחימוביץ' שומרת ליום סגריר במקרר בביתה). יש מפלגות שאף לוקחות את האסטרטגיה הזו צעד אחד קדימה ובונות את כל קמפיין הבחירות שלהן סביב היו"ר שלהן (יש עתיד וקדימה בבחירות האחרונות הן דוגמאות לכך). תוסיפו לכך את החשש בימין מהיווצרותו של וואקום מנהיגותי עם פרישתו העתידית של נתניהו וקיבלתם את נפתלי בנט בתור הפנים החדשות של הימין. גם הסיסמא המרכזית והמפורסמת של הקמפיין של הבית היהודי – "בנט זה אח", תרמה בוודאי להתהוות דמות המנהיג של בנט. מנהיג אוניברסלי, עממי, כזה שמדבר בגובה העיניים. בנט מחזיק באמתחתו את כל תנאי הפתיחה לכך – גילו, שירותו הצבאי, עברו בהיי-טק, התפקידים אותם מילא בעבר כיועצו של נתניהו ובמועצת יש"ע (גם אם נסתיימו בטונים צורמים), השפה העכשווית בה הוא משתמש, מציבים אותו בקדמת הבמה עבור מצביעי ימין רבים.

ואם במצביעי הימין עסקינן, הרי שהאלטרנטיבות שעמדו בפניהם טרם ההגעה לקלפי היו מבטיחות פחות. עצם המיזוג בין הליכוד לישראל ביתנו לא מצא חן בעיניי ימנים רבים, כאלה שנרתעים מליברמן לדוגמא או עולים מחבר העמים שכעסו על כך שהוא בטוח כי קולותיהם נמצאים בכיסו בכל אופן. הסלידה ממפלגת השלטון התגברה בעקבות הפריימריז אשר העלה על נס דמויות כמו דני דנון ומירי רגב על חשבונם של בני בגין ומיכאל איתן. תוסיפו לכך את דימויה של הליכוד בתור מפלגה מסואבת, שבעה, מיושנת ומושחתת אל מול הרעננות והחדשנות של הבית היהודי. התוצאה המתקבלת הינה זליגת קולות רבים מהבית הישן אל הבית (היהודי) החדש. על אופציית ההצבעה עבור עוצמה לישראל אינני רוצה להרחיב את הדיבור מכיוון שבעיניי, למרות שלא עשיתי מחקר מקיף בנושא, מספר המתלבטים החילונים בין הבית היהודי לבין האחרונה בטל בשישים.

מגנט נוסף עבור מצביעים חילונים רבים ברשימתו של בנט הייתה איילת שקד. קודם כל, בגלל ההזדהות ותחושת הקרבה. חילונית, תל אביבית, בוגרת האוניברסיטה המקומית – מאפייניה של שקד תאמו לפרופיל הבוחרים אותם ניסו בבית היהודי להעביר לשורותיהם. מעבר לכך, היוותה שקד בעיני רבים את התשובה המוחצת לטענות שהופנו כלפי המפלגה מצד מתנגדיה, טענות אשר פירטתי קודם לכן ("נו אז מה אם אורית סטרוק היא מתנחלת משיחית מטורפת? יש לנו את איילת שקד"). אין ספק כי הכללתה של שקד ברשימת המפלגה (כמו גם גורמים מתונים נוספים כגון אורי אורבך) הטתה את הכף לא פעם לטובת הבית היהודי אצל מתלבטים חילונים רבים.

לגבי משמעותו של הנתון המפתיע שעלה בבדיקה, לפיו דווקא בריכוזים הגדולים של הציונות הדתית חלה ירידה (גם אם לא משמעותית) באחוזי ההצבעה עבור הבית היהודי, ניתן לשער כמה סיבות. ראשית, במקרה הזה התמודדותה של עוצמה לישראל השפיעה על חלק מהמתלבטים. הרטוריקה הקיצונית-גזענית של אריה אלדד ומיכאל בן ארי, אשר נבחרו לכנסת ה-18 מטעם האיחוד הלאומי, דיברה אל לא מעט בוחרים במגזר זה. שנית, הניסיונות לפנות אל מכנה משותף רחב הרבה יותר ולא להתמקד רק בנושאים הקרובים לליבם של המצביעים מהציונות הדתית, גרמו לחלקם להתרחק מהמפלגה. הסיבות הללו, לפחות בינתיים, הפכו את הבית היהודי ממפלגה סקטוריאלית הפונה לציבור מצומצם למפלגה הימנית השנייה בגודלה בכנסת (החלק היחסי של ישראל ביתנו מתוך המנדטים המשולבים עם הליכוד הינו עשרה מנדטים, פחות מה-12 של הבית היהודי), כזאת שמדברת לקהל גדול באופן משמעותי.

יהיו בוודאי כאלה, בייחוד מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשר יטענו כי כלל ציבור המצביעים נוטה ימינה ולפיכך אין זה מפתיע שהבית היהודי הצליח להכפיל את כוחו מהבחירות הקודמות. השוואה בין כמות המנדטים בהן זכו המפלגות השונות בבחירות הקודמות לבין כמות המנדטים בהן הן זכו בבחירות הנוכחיות, בחלוקה על פי שיוך לימין ולשמאל, דווקא יסתרו הנחה זו. בבחירות לכנסת ה-18 זכו מפלגות הימין (הליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי והבית היהודי) ב-49 מנדטים. בבחירות האחרונות אותן מפלגות (כאשר הליכוד וישראל ביתנו רצו ברשימה משותפת והאיחוד הלאומי נבלע בתוך הבית היהודי) זכו ב-43 מנדטים. גם אם נכניס את המפלגות החרדיות ואת קדימה הנוכחית לקלחת, נקבל 65 מנדטים בבחירות הקודמות אל מול 63 מנדטים באלה האחרונות. הוויכוח יסוב בוודאי סביב שיוכם הפוליטי של יאיר לפיד וחבריו ל-יש עתיד, אך גם אם נניח כי מדובר במפלגה בעלת משנה ימנית כלכלית טהורה וכזו שלא ששה לקדם את התהליך המדיני עם הפלסטינים, לא ניתן לשייכה לימין ה-"קלאסי". כך שבסופו של דבר הטיעון אודות נטיית העם ימינה לא עומד במבחן המציאות.

אז האם נפתלי בנט הוא באמת אחיהם של החילונים? ימים עוד יגידו. בינתיים, בתקופה הקצרה שעברה מאז הבחירות, עושה רושם שכן. הברית המפתיעה עם יאיר לפיד וההתרחקות מהחרדים (שאף הרחיקו לכת עד כדי שליחת מכתבי נאצה) והרטוריקה הקולקטיביסטית והמאחדת בה הוא ממשיך לנקוט גם לאחר הבחירות מעידות על רצונו להפוך לנושא הדגל של מחנה הימין. בנט הוא לא בגין, כפי שבגין לא היה ז'בוטינסקי, אך במצב שנוצר, בו יש ריק מנהיגותי הן מבית והן בצד השני של המתרס האידיאולוגי, מעניין יהיה לראות האם יצליחו בנט וחבריו למפלגה לייצר המשכיות ולשמר, אם לא להגדיל, את הכוח הפוליטי בו זכו בבחירות האחרונות.

כל זה כמובן בהנחה שיש עתיד לא תנצח בבחירות הבאות ויאיר לפיד לא ייבחר לראש ממשלה. אז ניתן יהיה לבשר, כנראה, על מותה הסופי של האידיאולוגיה במחוזותינו.

עמידה בתורים, קישים ומוזיקת ג'אז: נאום אובמה כפי שהוא נראה ונשמע מתוך בנייני האומה

ברק אובמה בנאום בבנייני האומה (צילום: רויטרס)

עשן לבן לא יצא מבנייני האומה בירושלים בסופו של הנאום של ברק אובמה וספק אם יצא עד לסוף ביקורו במחוזותינו. הנשיא האמריקאי עשה ככל שביכולתו על מנת להצטייר בעיניי הציבור הישראלי כבן המשפחה האבוד אשר שב סוף סוף אל ביתו, וכנראה גם הצליח בכך, אך בשורה חדשה לא יצאה מפיו.

אבל נתחיל מהתחלה. בשעה 10:30 בבוקר של יום חמישי, התכנסנו, כ-150 סטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בסמוך לאוניברסיטה על מנת להתחיל את מסענו (שיתגלה מאוחר יותר כמסע די מתיש) אל עבר בנייני האומה בירושלים. שם עתיד יהיה ברק אובמה, הנשיא ה-44 של ארצות הברית, לשאת את נאומו לאזרחי ישראל, בדגש על דור העתיד, שהוא כמובן אנחנו – הסטודנטים. קיבלנו חולצות אחידות בצבע כחול כהה עם לוגו של האוניברסיטה, אשר במבט ראשון נראו די מזעזעות (אבל רק עד שנתקלנו בסטודנטים של שאר האוניברסיטאות. מקווה שהם יסלחו לי) ותגי שם. התכבדנו, שתינו ויצאנו לדרך. ייאמר לזכותה של אגודת הסטודנטים שבכל הנוגע לארגון של היום מבחינתה, הכל בוצע על הצד הטוב ביותר.

בשעה 12:30 הגענו לבנייני האומה ושמנו פעמינו לשער הכניסה למתחם. היינו בין הקבוצות הראשונות שהגיעו, לכן התמקמנו יחסית בחזית התור. שעת פתיחת השערים אשר צוינה על ההזמנה לאירוע הייתה 13:00, לכן הנחנו שלא נותר לנו זמן רב לחכות עד שיפתחו את השער המיוחל. ככל שהדקות נקפו, עוד ועוד קבוצות החלו להגיע לכניסה. כל מי שאי פעם חיכה בתור המכיל ישראלים, יודע בוודאי שזה המקום האחרון בו ניתן למצוא סדר וארגון. אני לא אכביר במילים ואגיד רק שכמות הדחיפות והצעקות לא ביישה תור ממוצע של חיילים בעודם מנסים לעלות על אוטובוס לצריפין. מיותר כמובן לציין שכל הסיטואציה הזאת התרחשה תחת השמש הקופחת (שלשם שינוי באמת הייתה קופחת) וללא שתייה. מיותר עוד יותר לציין שב-13:00 שום שער לא נפתח והיינו צריכים לחכות כחצי שעה נוספת. אולי בפנים זה אמריקה, אבל בחוץ זה לחלוטין ישראל.

דווקא הבידוק הביטחוני, זה שכל כך חששנו מפניו (לא מעצם הבידוק, בכל זאת, אנחנו מורגלים לכך, אלא מעצם הזמן שהוא ייקח), עבר בצורה יחסית מהירה ומסודרת. בזמן ההמתנה אליו, לאחר שכולם נרגעו מהחוויה הלא נעימה בה התחלנו את היום, סוף סוף הצלחנו לנהל שיחות עם מוזמנים אחרים לאירוע. על פני כולם ניכרה ההתרגשות. היו שם סטודנטים מאוניברסיטאות אחרות, תלמידות תיכון, חיילים ואנשים בעלי קשרים מאוד טובים במסדרונות הנכונים. בסופו של דבר נכנסנו לבניין עצמו כשעתיים וחצי לפני תחילת הנאום. אפשר להמשיך ולהתלונן על כך שהאוכל היחיד במתחם היה קיש שעלה 40 שקל ולתת אינספור פתרונות למצב שתיארתי קודם, אבל אני לא כאן כדי להתקטנן, אז אמשיך ברשותכם.

לאחר שכילינו את זמננו באכילת הקיש המדובר ובשיחות חולין ביננו ובין עצמנו, נכנסנו לאולם. בפנים בהחלט הרגשנו אמריקה. עשרות דגלי ארצות הברית (וישראל כמובן) על הבמה, מוזיקת ג'אז מתנגנת ברקע, אנשי תקשורת בכל מקום. עד הגעתו של אובמה ניצלו המוזמנים את זמנם בצילום של הסביבה (ובעיקר של יונית לוי). כעשרים דקות לפני תחילת הנאום עלו שתי זמרות בזו אחר זו לבצע את המנוני שתי המדינות. כעשר דקות לפני תחילת הנאום ניכרה תכונה רבה בקרב המוזמנים כאשר מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, נכנס לאולם. אך היה זה רק מתאבן לקראת הדבר האמיתי.

ברק אובמה נכנס היישר לבמה לקול תשואות רמות של הקהל (שיחזרו על עצמן פעם אחר פעם לאורך הנאום, לפעמים אף כמה פעמים במהלך אותו משפט ויהפכו את כל החוויה למעצבנת קצת יותר) בשעה 16:40. לפני שאני מתייחס לתוכן דבריו, חשוב להגיד עליו כמה מילים בתור נואם. אובמה הוא נואם בחסד עליון, אין דרך אחרת להגדיר את זה. אם רטוריקה היא אכן אומנות, הרי שנשיא ארצות הברית הוא רב אמן. המילים בעברית שנזרקות לאוויר בדיוק ברגעים המתאימים לכך, הבדיחות מפעם לפעם, העלייה והירידה בטון הדיבור בהתאם לרחשי הקהל, התגובה הפנומנלית להתפרצות לדבריו. אובמה לא רק אמן, הוא רוק סטאר. הוא מלהיב את הקהל בדבריו כפי שאף פוליטיקאי אחר, לפחות כזה שאני ראיתי, לא מסוגל לעשות. הוא "קונה" את המאזינים שלו מרגע כניסתו לאולם.

התוכן של דבריו, לעומת זאת, היה פחות מהפכני, אם בכלל. הנשיא לא אמר שום דבר שלא שמענו קודם לכן. האם אנחנו רוצים שלום? בוודאי שכן. האם הפלסטינאים רוצים מדינה? בוודאי שכן. האם פתרון שתי המדינות הוא הפתרון האופטימלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני? סביר להניח שכן. אנשים בקהל ובבית שמראש האמינו במשנתו של אובמה, העמיקו באמונתם. מנגד, אנשים שהתעייפו מהרטוריקה הזאת או כאלה שאינם מאמינים בפתרון שכזה ביטלו במחי יד את דבריו בטענה כי מדובר באוטופיה בלתי ישימה. וכאן בדיוק קבור הכלב. אני מניח שכל בר דעת שחי על פיסת האדמה הזאת מבין שדרוש קצת יותר מ-"שלום שנעשה בין אנשים ולא בין מנהיגים" ו-"הורים ישראלים שרוצים שגם הילדים הפלסטינאים יזכו בעתיד טוב יותר". כנראה שמהחדר הסגלגל דברים נראים בצורה הרבה יותר פשטנית מאשר הם נראים משדרות או מבית לחם (שלא נדבר על רצועת עזה שכמעט ולא הוזכרה בנאום). אבל, וזה אבל גדול מאוד, בניגוד לפוליטיקאים מקומיים מהם מאסנו עד כדי בחילה, אני מאמין לו. אני מאמין לו שהוא באמת ובתמים רוצה לעזור לנו בתור חבר, כפי שהוא הגדיר את עצמו ולא בתור איזושהי דמות פטרונית שמרגישה מחויבת לצאת ידי חובה. אולי נשביתי בקסמיו של הנשיא אובמה, אבל אני רוצה להאמין שלא מדובר במס שפתיים בלבד. נותר רק לקוות שישקיע ולו את כמות האנרגיה המזערית שהושקעה על ידו בנטיעת העץ בגינתו של פרס, בניסיון לפתור את הסכסוך. עם זאת, עליו לעשות שיעורי בית. איראן, החמאס והסביבה ה(עוד יותר)עוינת שנוצרת סביבנו הם לא הערות שוליים, הם חלק מהתמונה המלאה.

שתי נקודות נוספות שחשוב להעלות בהקשר של נאומו של אובמה נוגעות לקהל אשר הגיע לאירוע. קודם כל, ולמרות שאין בידי את הנתונים המדויקים, נוצר אצלי הרושם שרוב הקהל לא היה מורכב מסטודנטים. בהערכה גסה היחס היה 60:40 לטובת אלה שאינם סטודנטים. אין כאן כמובן שום בעיה מהותית, אבל זה נראה קצת תמוה שנאום אשר הוגדר בתור "נאום לסטודנטים", יהיה מאוכלס ברובו בתור אנשים שאינם כאלה. הנקודה השנייה קשורה להרכבו של קהל זה. שוב, אין בידי נתונים מדויקים, אך חלקים די גדולים מהאוכלוסייה הישראלית הודרו במתכוון או שלא במתכוון מהאירוע. את הערבים, החרדים והמתנחלים אשר נכחו באולם ניתן היה לספור על שתי ידיים. יותר מכך – אם הקהל לא היה מורכב ברובו מתל אביבים אשכנזים טיפוסיים (לא במטרה להעליב אף אחד, זו ההגדרה ההולמת ביותר של הקהל שנכח במקום), אני בספק שמחיאות הכפיים היו נשמעות בעוצמה ובתדירות רבה כל כך. אמנם הנאום כוון לכל אזרחי ישראל ואני מניח שלא מעט מהם צפו בו מהבית, האפקט (התקשורתי, בכל אופן) אשר נוצר כתוצאה מתמיכה בלתי מסויגת וקולנית כל כך במקום ההתרחשות עצמו הינו די גדול. אני לא רוצה להאשים אף אחד (מה גם שאצלנו באוניברסיטה בוצעה הגרלה לחלוקת הכרטיסים וכך גם באוניברסיטאות אחרות), אבל זה היה קהל שלאובמה היה קל מאוד להתמודד איתו (פרט לסטודנט שהתפרץ במהלך דבריו לא נרשמו הפרעות לכל אורך הנאום). השורה התחתונה היא שהיושבים באולם ייצגו פלח מאוד מסוים של האוכלוסייה הישראלית על שלל גווניה, פלח שלאו דווקא מייצג את הלך הרוח ברחוב הישראלי.

אם לסכם את היום באמצעות המטאפורה שהעליתי בהתחלה, הרי שאובמה נמצא אולי באולם, אבל גם אנחנו וגם הפלסטינאים נמצאים באותו תור בלתי נגמר מחוצה לו, דוחפים ומקללים, ללא פתרון נראה לעין. על פי נאומו מסתמן כי אובמה מצפה שניכנס כולנו לאולם ונמחא לו כפיים בהתלהבות, בעוד שהפתרון כנראה יגיע ברגע שהוא יצא החוצה, יסתכל עלינו וינסה להבין את שני הצדדים בצורה מעמיקה יותר.

ניסיון אחרון לשכנע

פתקי הצבעה בבחירות לכנסת ה-18 (מתוך: וויקיפדיה)

בעוד שלושה ימים בדיוק יזכו אזרחי מדינת ישראל לנצל את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר שהיא זכות ההצבעה בבחירות. ההגדרה הבסיסית ביותר של דמוקרטיה הינה קיום בחירות חופשיות וחשאיות אחת לפרק זמן מסוים. לנו זה נראה מאוד טריוויאלי, ולכן רבים מאיתנו, כמעט 35% בבחירות האחרונות, בוחרים שלא לממש זכות זו. יש לכך סיבות שונות ומגוונות – ייאוש מהמצב השורר במדינה, אדישות, חוסר אמונה בכך שקול בודד יכול באמת לשנות משהו, חוסר אמונה מבחינה אידיאולוגית בשיטת המשטר הנהוגה בישראל ועוד כהנה וכהנה סיבות אחרות. לעניות דעתי, מדובר לרוב בסיבות פסיכולוגיות שנובעות משכנוע עצמי בכך שהמצב גרוע ולא יכול להשתפר. העניין הוא, שדמוקרטיה היא אכן שיטת משטר עם חסרונות רבים מספור, אך נכון לרגע זה לא הומצאה עדיין שיטה טובה יותר, וכל החלופות האחרות הן אף גרועות ממנה. הבעיה היא שאת זה מבין גם הרוב המוחלט מתוך אותם 35% ועדיין הוא בוחר להישאר בבית ביום הבוחר. הדבר נובע לדעתי מהסיבה הפשוטה שזכות זו אף פעם לא נמנעה מאיתנו, וכפי שכולנו יודעים, הרבה יותר קל להעריך משהו ברגע שלוקחים לך אותו.

אני למדתי על ערכה של הדמוקרטיה לא משיעורי האזרחות או ההיסטוריה בבית הספר, לא מהתהליך עצמו, בו נטלתי חלק לראשונה לפני שש שנים ואף לא באמצעות אמצעים חיצוניים אחרים כגון אמצעי התקשורת למשל. על ערכה של הדמוקרטיה למדתי בדרך בה כנראה לומדים את הדברים החשובים ביותר, אשר מלווים אותנו לאחר מכן לכל אורך החיים – באמצעות החינוך בבית. ויותר מדויק, באמצעות סבא שלי, ישראל רזר ז"ל.

סבא וסבתא שלי, מצד אמי, עלו לארץ כשהייתי בן 13. לצערי, למרות שאת חייהם בארץ הם העבירו בסמוך לבית הוריי, לא הספקתי להכיר אותם לעומק. כשהם עלו לארץ, מצבם הבריאותי כבר לא היה מזהיר, בלשון המעטה, כך שהם לא הספיקו ליהנות מפרותיה של הארץ המובטחת ואני לא הספקתי ליהנות מהם. אבל, ואת זה ציינתי כבר קודם, דווקא את השיעור על חשיבותה של הדמוקרטיה למדתי מסבי, למרות שבוודאי הוא לא כיוון לכך.

בשנת 1999, כפי שאתם בוודאי זוכרים, התקיימו הבחירות לכנסת החמש עשרה. הן התרחשו במאי של אותה השנה, זמן קצר לאחר עלייתם של סבי וסבתי ארצה. לראשונה בחייהם הם זכו ליטול חלק בתהליך הדמוקרטי הבסיסי ביותר של הטלת פתק עם שמה של מפלגה זו או אחרת לקלפי. מכיוון שכבר באותה תקופה ניצנים של ציניות וסרקזם, במיוחד בכל הנוגע למציאות הישראלית, החלו לתת את אותותיהם בדרך בה הבנתי והסתכלתי על העולם, היה לי קצת קשה להבין את ההתלהבות של סבא שלי ממערכת הבחירות. חשוב לציין שבאותה תקופה הוא כבר היה עיוור לגמרי כבר כמה שנים כתוצאה ממחלה וניתוחים לא מוצלחים שבוצעו בעיניו, ומן הסתם מידת הידיעה שלו את השפה העברית הייתה פשוט לא קיימת, כך שאת כל המידע אודות המתרחש סביבו הוא קיבל בעיקר משידורי הרדיו בשפה הרוסית (ערוץ 9 הוקם רק שלוש שנים לאחר מכן) ומאיתנו, הסובבים אותו. למרות המידע המועט הזה, הוא ניסה לשאוב כל פיסה ממנו בשקיקה ולהיות שותף פעיל לדבר הזה שמתרחש סביבו. כפי שכבר ציינתי, לי היה קשה קצת להבין את כל ההתלהבות הזו ממה שכבר אז נתפס בעיניי כקרקס ותו לא. אבל באיזשהו שלב, ואני לא יודע אם זה קרה בעקבות שיחה שניהלתי איתו או פשוט מהבנה שלפתע הכתה בי, הבנתי שהבן אדם הזה, שחי חיים לא פשוטים כלל וכלל ונמצא כבר בערוב ימיו, זוכה בפעם הראשונה בחייו ליטול חלק בתהליך שלי נראה כל כך מובן מאליו. במשך כל חייו הוא חי תחת שלטון אוטוריטרי (הן בברית המועצות והן מאוחר יותר בקזחסטן), שגם אם היה מקיים בחירות, היה מדובר במין מס שפתיים שנועד לשוות חזות דמוקרטית לשלטון לא דמוקרטי בעליל. ולכן, עצם העובדה שבפעם הראשונה בחייו הוא יכל להשתתף, ואף במידה מסוימת להשפיע על השלטון במדינה בה הוא חי, גרמה לו באמת ובתמים להתרגש.

אני יודע שחלקכם בוודאי יטען כי אני עוטף את זיכרונות הילדות שלי במין מעטפת רומנטית שכזו, ובוודאי שהדברים התנהלו באופן שונה ממה שאני זוכר. יכול מאוד שיש מן האמת בטענה הזאת, אך זה עדיין לא משנה את השורה התחתונה בדבר ערכה וחשיבותה של הדמוקרטיה. תחשבו על ההורים שלכם, על הסבים והסבתות שלכם, על ההורים שלהם, שככל הנראה חיו תחת משטרים שלא הייתה להם כל אפשרות להשפיע על התנהלותם. יכול להיות שחלקם אף חיו טוב, אך הטוב הזה יכל היה להשתנות בין רגע בעקבות גחמה זו או אחרת של המושלים בכיפה. וזו בדיוק הנקודה לדעתי. הרי גם אנחנו סובלים מגחמותיהם של נבחרי הציבור, אבל בסופו של יום, לנו ניתנת ההזדמנות להחליף אותם.

ב-22 לינואר תלכו לקלפי ותזרקו לתוכו מעטפה עם פתק שרשום עליו משהו. ולו רק כי יש לכם את האפשרות הזאת, אפשרות שהיא לא מובנת מאליה כלל וכלל.

גם להפגין צריך לדעת

מחר, ביום חמישי ה-15 בנובמבר, מתוכננת הפגנה מול מצודת זאב בתל אביב, אשר כותרתה: "לא למלחמה! מפגינים נגד מלחמת בחירות". אני מניח שלא צריך להכביר במילים בדבר השקפת עולמם הפוליטית והמדינית של המפגינים. אחת הטענות שעלו לא אחת במהלך היום, ולא רק מכיוונם, היא שמבצע "עמוד ענן" הינו ספין פוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון, אשר נועד להגדיל את כוחם לקראת הבחירות אשר ייערכו בעוד 69 ימים.

מי שמעלה טענות אלה, כנראה שניחן בזיכרון קצר. בדצמבר 2008 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", אשר היווה את המבצע הצבאי הרחב ביותר בהיקפו ברצועת עזה בשנים האחרונות, עד היום. מבצע זה הסתיים כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה-18. אהוד ברק כיהן אז, כמו היום, כשר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. ההבדל היחיד הוא, שאז, בניגוד להיום, הוא שימש כיו"ר מפלגת העבודה. ההערכות טרם הבחירות דיברו על כך, שברק, אשר מותג כ-"מר ביטחון", ירוויח אלקטורט כתוצאה מהמבצע. בניגוד לאותן הערכות, ספגה מפלגת העבודה מכה קשה בבחירות. כוחה הצטמצם בשליש – מ-19 מנדטים בכנסת ה-17, ל-13 בלבד בכנסת הנוכחית. על נתניהו אפשר להגיד הרבה מאוד דברים, רובם אף נכונים, אך בדבר אחד תהיה הסכמה גורפת גם בקרב מתנגדיו החריפים ביותר – מדובר בפוליטיקאי מהמעלה הראשונה. גם בברק, שחווה על בשרו את אותה מפלה פוליטית, לא ניתן לחשוד שיצא למבצע זה מהמניעים הלא נכונים, בייחוד שכל קמפיין הבחירות הנוכחי שלו נשען על מועמדותו למשרת שר הביטחון. ברק לא מכה באותו מקום פעמיים, כפי שאתם יודעים.

כל זה לא מקטין, ולו במעט, את האחריות של הממשלה לביטחונם של אזרחיה. העובדה שבמשך ארבע שנים העומדים בראשה לא הנידו עפעף מנגד מטחי הרקטות החוזרים ונשנים על יישובי הדרום, יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בקלפי. רק שביטוי זה צריך להגיע מהמניעים הנכונים, ולא בגלל חוסר הבנה פוליטית בסיסית המשוללת כל יסוד.

וכאן אני מגיע לנקודה הכי חשובה. השקפת העולם השמאלנית-ליברלית מכילה בתוכה לא מעט יסודות נכונים וחשובים. כל בן אדם רציונלי רוצה לחיות בשלום לצד שכניו ומאמין בשוויון בסיסי המגיע לכלל בני האדם. אך במקרה זה, מדובר בהפגנה המשוללת כל אידיאולוגיה. בחירת המיקום הגיאוגרפי של ההפגנה, מצודת זאב – מעוזו של הימין הישראלי, איננה מקרית. מארגני ההפגנה מונעים משנאה עיוורת כלפי הימין הישראלי והעומד בראשו. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר לא יוחלף השלטון בישראל, ולא מתוך הרצון שעומד בבסיסה של כל חברה דמוקרטית, אלא מתוך אותה שנאה עיוורת. אם הם היו משוכנעים באמת ובתמים בדבר היותו של המבצע הצבאי כלי פוליטי בידיהם של קברניטי המדינה, הם היו יכולים לבקש אישור לקיים את ההפגנה באחד ממוקדי העימות, באר שבע למשל, שם נמצאת כרגע מירב התקשורת ורוב בכירי הצבא. כך הם היו מגייסים תמיכה ציבורית רחבה יותר במטרתם, ומונעים כל ביקורת אפשרית כלפיהם. אך לא בכך הם מעוניינים.

כל אזרח במדינת ישראל רשאי להביע את דעתו הפוליטית ולהביא לידי ביטוי את השקפת עולמו בצורת הפגנות המתנגדות לשלטון. אך גם את זה צריך לדעת איך לעשות.

בין אספרסו לאספרסו, הרהורים בדבר מתקפת טילים על תל אביב

חנות שנפגעה בנתיבות. צילום: דייב בוימוביץ'. מתוך: וואלה

מאז התחדש ירי הטילים הרציף על יישובי הדרום (אשר נקרא בפי אמצעי התקשורת "הסבב הנוכחי", משל היה מדובר בקנטון שוויצרי פסטורלי בו ניתן לחוות נירוונה על בסיס יום-יומי, ולא על איזור המצוי בשגרת לחימה כבר כמה שנים טובות), מסתמן כי הסכסוך הגדול ביותר הוא לאו דווקא בין ישראל לבין החמאס, אלא בין תושבי הדרום לבין תושבי המרכז (או בשמם השכיח יותר – תושבי מדינת תל-אביב). בעוד תושבי הדרום עסוקים להאשים את תושבי המרכז בחוסר סולידריות ובישיבה בבתי קפה, בעוד הם רצים בין מרחב מוגן למשנהו, עסוקים האחרונים בהתגוננות מפני טענות אלה, כשהביטויים השגורים בפיהם הינם: "מלחמת המפרץ" ו-"פיגועים באוטובוסים", אשר משמשים כטיעונים מרכזיים בתחרות האהובה – מי סבל הכי הרבה?

בעיניי מדובר בוויכוח טיפשי, שלא תורם במאומה למטרת העל, שהיא כמובן – רגיעה בדרום, וכמובן לא לחיזוקו של אותו חוסן לאומי אמורפי, שהוא כידוע, קודש הקודשים. בסיטואציה המורכבת עמה מתמודדים תושבי הדרום מדי יום, יש שני "אשמים" עיקריים – אלה שיורים את הטילים ואלה שלא מונעים מהם את הירי. הראשונים אינם נמנים עם תושבי מדינת תל אביב, ובוודאי שלא עם היושבים בבתי הקפה, בעוד האחרונים, לפחות חלקם, אכן מחזיקים באזרחות של אותה מדינה (בייחוד זה הידוע בתור "המבוגר האחראי", אשר אמור להקל, לפחות על הנייר, על סבלם של תושבי הדרום), אך מיותר לציין שלא אליהם מכוונות ההאשמות. וכאן חלה הטעות האסטרטגית הן של המאשימים והן של המתגוננים. במקום להפנות את חציהם כלפי מקבלי ההחלטות, שבתקופת בחירות עוד עלולים לסטות מדרכם הרגילה, ואשכרה לעשות משהו, הם עסוקים בהטחת האשמות הדדית.

כשבוחנים את המצב הלא פשוט הזה בצורה רציונלית, מגיעים למסקנה כי ישנם שני פתרונות אפשריים, אשר יביאו בסופו של דבר לרגיעה, גם אם יחסית (הרי שום דבר בחלק הזה של העולם אינו קבוע), לדרום. האפשרות הראשונה – הסלמת הלחימה, האפשרות השנייה – מהלך מדיני. במנותק מהשקפת עולם פוליטית זו או אחרת, ובהנחה כי נבחרי הציבור לא ינקפו את האצבע שלהם לטובת אחת מן האפשרויות הנ"ל, המסקנה המתבקשת היא שרק שינוי המציאות בצורה קיצונית, שיביא איתו שינוי תודעתי בקנה מידה נרחב, יגרום, בסופו של דבר, לחתירה לאחד מן הפתרונות.

וכאן אני מגיע לנקודה הכואבת, אשר ודאי לא תגרוף הסכמה גורפת מצד לצד – שינוי קיצוני שכזה יתרחש אך ורק אם יפלו טילים בתל אביב. כן כן, טילים בתל אביב. ולא, לא בגלל ש-"זה מה שיגרום לשמאלנים לצאת מהסרט בו הם חיים" (טענה מרכזית המועלית על ידי תושבי הדרום חדשות לבקרים), אלא מכיוון שזה הדבר היחיד, נכון לרגע זה, שיגרום לממשלה ולזרועות הביטחון (במידת הצורך) לפעול. תארו לעצמכם טיל שנופל ליד הקריה. טיל שנופל ליד דיזינגוף סנטר. טיל שנופל ליד מרכז תעשייתי בו מושקעות חברות מחו"ל. תסריט שכזה יביא לשינוי תודעתי עמוק, ויחייב את נבחרי הציבור לקבל החלטה.

מבחינה אמוציונלית קשה מאוד לחשוב על טיל שפוגע בעזריאלי, לדוגמא. כשמעלים תמונה כזאת בראש, חוזרים ומכים החזיונות מה-11/09. הרס, פאניקה, מוות. אף אחד לא רוצה להעלות דבר שכזה בדעתו. סברה נוספת גורסת כי דווקא השגרה בה מתנהלת שאר המדינה, במנותק מהדרום, חיונית להתמודדות עם המצב. הרי אם כל המדינה תהיה משותקת כתוצאה מלחימה כוללת, אזי שלא ניתן יהיה לפתור את הסיטואציה המורכבת כלל וכלל. אך צריך לזכור כי מלחמה איננה מיטיבה לעולם עם אף אחד מהצדדים הניצים, ובהתחשב בעובדה שאידיאל השלום הכלל עולמי עדיין רחוק מאוד מלהתממש, הדרך היחידה בה ניתן יהיה לפתור את אותה הסיטואציה היא התסריט אותו אני שוטח כאן.

אני כותב את הדברים האלה בעודי יושב בביתי בתל אביב, ואיני יודע היכן נמצא המקלט הקרוב. משפחתי גרה כשבעה קילומטרים מכאן, בקרית אונו, ויש לי אח קטן בן שבע. משפחתה של חברתי גרה בכפר סבא. רובם המוחלט של חבריי הינם תושבי המרכז. לאמור – כל חיי נמצאים כאן, ומתקפת טילים על המרכז תשנה אותם לבלי היכר. ובכל זאת, כשאני בוחן את המצב לעומקו, אינני רואה פתרון אחר באופק.

אני משוכנע שרובם המוחלט של תושבי המדינה (כולל הדרומיים מביניהם), לא יסכימו איתי. הרי איזה בן אדם שפוי מבקש טילים על ראשו? ובכל זאת, אני מקווה שלכל הפחות תיפסק ההאשמה ההדדית, ואותה סולידריות מפורסמת תכוון כלפי אלה שצריכים לספוג את החצים המושחזים – קברניטי הספינה המקרטעת ששמה ישראל.

בין סטס לסילביו – שערוריות בפרובינציית ישראל

פרשת שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, שהרעידה את אמות הסיפים של מדינתנו הקטנטונת השבוע, הזכירה לי בפעם המי יודע כמה, עד כמה אנחנו פרובינציאלים. תושבי מדינת ישראל נושאים את מבטם בערגה לעבר מדינות מתוקנות יותר (ופחות), וחומדים לעצמם פוליטיקאים שיסתבכו בפרשיות כאלה ואחרות, כשהעדיפות ניתנת לשערוריות מין. הרי אם סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה לשעבר, יכול לארח במעונו מגוון בנות-עשרה למסיבות "בונגה-בונגה" הידועות לשמצה, ואם אליוט ספיצר, מושל מדינת ניו יורק לשעבר, ניצל את מעמדו הרם על מנת לבחון את טיב נערות הליווי במדינתו, ואם הסקסופוניסט החובב – ביל קלינטון – מצא שימוש מקורי מאוד לסיגר, בעודו נושא את התואר המחייב "מנהיג העולם החופשי", אז למה לא אצלנו?

הרי אם נשים לרגע את הקלפים על השולחן, מדינת ישראל מחזיקה בידיה בכל נתוני הפתיחה על מנת להוות כר פורה לשערוריות מין של פוליטיקאים – פוליטיקאים חסרי בושה? יש. אווירה סליזית ים-תיכונית? יש. מספרי טלפון של עיתונאים בחיוג מהיר אצל נבחרי הציבור (ולהיפך)? יש. בקיצור, אם סילביו יכול, אז למה לא סטס?

מכאן ניתן להסיק כי המקור למחסור בפרשיות מזן כזה, הינו בפוליטיקאים עצמם. אין להם בעיה להיתפס כשהם מעבירים מעטפות מנופחות בכסף (זר, יש להניח), אין להם בעיה להדליף מידע לתקשורת מישיבות ממשלה בהן המילים "סודי ביותר" הן קצת יותר מסיסמא צבאית שחוקה, אין להם בעיה למכור את הערכים, האג'נדות, וה-"אני מאמין" שלהם לכל המרבה במחיר, אבל להיתפס עם המכנסיים למטה? עד כאן. לא בבית נבחרינו. היו ניסיונות מצד נציגינו להתגמש קצת, ולהכניס את ישראל למועדון מכובד לא פחות מה-OECD, כשהבולט מביניהם הינו "פרשת הקלטת הלוהטת" (שימו לב עד כמה השם נדוש) של ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. אך ניסיונות אלה גוועו בקול ענות חלושה (אני בכוונה לא מזכיר את הרשעתו של משה קצב, כי אונס זה אונס, וכצל'ה בביריות ואזיקים זה כצל'ה בביריות ואזיקים).

ואז הגיע סטס, והארץ רעשה וגעשה. במבט ראשון נראה כי לא חסר בסיפור הזה מאומה. הכל בהתאם לספר החוקים (של שערוריות המין של פוליטיקאים), פרט לכך שה-"סמים" מתוך "סקס, סמים ורוקנרול" המיתולוגי, הוחלפו באלכוהול, והרבה ממנו.  אבל כשמתעמקים קצת בסיפור, מגלים כי כוס המים בה התרחשה הסערה, קטנה מאוד, ובכלל מדובר במים בטעמים, וגם הסערה היא לא בדיוק סערה (בכל זאת, ספטמבר). הרי בינינו, מה הוא כבר עשה? השתייה שלו, אם כבר, הזיקה הרבה יותר לציבור דוברי הרוסית בישראל בכך שהיא חיזקה את הסטריאוטיפ של "הרוסי השיכור". ביקוריו במועדוני חשפנות, גם אם התבצעו חדשות לבקרים, אינם מנוגדים לחוק בפעם האחרונה שבדקתי. נפשם הרכה של מאבטחיו שהושחתה עקב ביקוריו החוזרים ונשנים בצד האפל והלא נכון של חיי הלילה התל אביביים? נו באמת. מעניין שהזובור שהם עברו ביחידה הקרבית אליה הם השתייכו בעבר השאירה את נפשם לא מצולקת, בעוד חשפנית עם איפור מוגזם גרמה להם לרעוד מבכי בפינה ולקרוא לאמא (אני לא הייתי מגזים, אם הם לא היו מגזימים בתחקיר של עמית סגל בחדשות ערוץ 2).

למרות כל האמור לעיל, איך שלא מסובבים את זה, אם הדברים אכן התרחשו במציאות, זוהי התנהגות שאיננה הולמת שר (או כל נבחר ציבור אחר) במדינת ישראל. שר התיירות צריך לעשות עם עצמו חושבים (זמן טוב עכשיו. ימים נוראים וכו'). הממונים עליו (יו"ר מפלגתו וראש הממשלה) צריכים גם הם לעשות חושבים, ולהחליט האם הם רוצים שאדם כזה יעמוד בראש משרד מייצג וחשוב כל כך.

אבל בישראל כמו בישראל, צריך לקחת את הפרשייה הנ"ל בפרופורציות הראויות לה. כמו שליהי גרינר היא לא קים קרדשיאן, טוטו תמוז הוא לא מריו באלוטלי, אבי נשר הוא לא מרטין סקורסזה, ובאופן כללי – פרט לבר רפאלי, כמה הייטקיסטים וכמה מדענים, אין לנו יותר מדי במי להתגאות, כך גם סטס מיסז'ניקוב הוא לא סילביו ברלוסקוני. ובמילים אחרות – איפה אנחנו, ואיפה ה-"בונגה בונגה"?