מלחמה אידיאולוגית

הפגנת תמיכה בחמאס. מתוך: בלוג צה"ל באנגלית: http://bit.ly/1rYEOKy

בבליל האינסופי של החדשות וטורי הדעה על המלחמה המתחוללת כעת בעזה, ניתן למצוא מספר קולות הגורסים כי המערכה הנוכחית, לפחות הבסיס הרעיוני שלה, גדולה יותר מסתם עוד סכסוך אזורי בצד הזה של העולם, אלא מאבק אידיאולוגי בין הדמוקרטיה המערבית הליברלית לבין האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני שתוצאותיה ישפיעו גם על הצורה בה המאבק הזה יראה בעתיד. גם אם נתעלם לרגע מהדרמטיות שבטענה זו, לטעמי יש בה מן האמת.

למרות שבוודאי קיימים הבדלים מסוימים בין ארגונים ופרטים המייצגים את האיסלאם הקיצוני, ישנו גם קו מקשר בין דאעש בעיראק, בוקו חראם בניגריה, חמאס בעזה ומוסלמים אירופאים משכילים הנוטשים את חייהם לטובת הג'יאהד, ואלו רק דוגמאות כמובן. קבלה מוחלטת של השריעה היא אחת מאותם קווים מקשרים, למשל, בחירה בג'יאהד כדרך פעולה לגיטימית היא קו נוסף. מאותם קווים נגזרת גם ההתנגדות לליברליזם המערבי ולכל מה שהוא מייצג. אין זה אומר שלכל אחד מאותם ארגונים אין מטרות הנבדלות אחת מהשנייה (המאבק הלאומי של החמאס, למשל, אינו משותף לשאר הארגונים שהזכרתי), אך הבסיס המשותף קיים.

מהבחינה הזו חשוב לציין שתי נקודות חשובות. הראשונה היא השייכות של ישראל, מדינה לבנטינית צעירה וקטנה, למערב הדמוקרטי-ליברלי. הנחה שאולי מובנת מאליה מבחינת נקודת מבטו של הישראלי הממוצע, אך לא תמיד ברורה כל כך בפרספקטיבה העולמית הרחבה. על מנת להוכיח נקודה זו, הרי נתונים הלקוחים מ-Freedom House, ארגון ללא מטרות רווח המנתר את רמות הדמוקרטיה, החירות הפוליטית וזכויות האדם ברחבי העולם. ארגון זה מהווה מקור אקדמי לכל דבר ועניין, כך שאפשר להתווכח עם נתוניו, אך אי אפשר להטיל ספק באמיתותם. על מנת לפשט את התמונה, הארגון מסמן מדינות חופשיות בצבע ירוק, חופשיות באופן חלקי בצבע צהוב וכאלה שאינן חופשיות בצבע סגול. הרי החלוקה, ממנה ניתן לגזור את הטענה בדבר הצורה בה הקרבה הרעיונית של ישראל לליברליזם המערבי באה לידי ביטוי, לפניכם:

מדד החופש במזרח התיכון ובצפון אפריקה: http://bit.ly/1u9gxQ7

מדד החופש באירופה: http://bit.ly/1ne0PgH

מדד החופש באמריקות: http://bit.ly/1pOpfPx

הנקודה החשובה השנייה, אותה אני מעריך חולקים הרוב המוחלט של קוראי שורות אלה, היא ההסתכלות הבינארית על סט הערכים המערבי כ-"טוב", מולו ניצב סט הערכים המוסלמי הפונדמנטליסטי ונתפש כ-"רע". אין זו הסתכלות נכונה לטעמי, מהסיבה הפשוטה שמוסר ונורמות אינם מהווים דבר אובייקטיבי, אבסולוטי וטבעי, אלא משהו רלטיביסטי שבני האדם קובעים לעצמם. עד כמה שאולי זה ישמע נורא, גם הנאצים היו מוסריים בדרכם שלהם. אמנם היה זה מוסר שמנוגד ברובו לנהוג בדמוקרטיה המערבית הממוצעת, אך אין מדובר היה בחוסר מוסריות. אותו דבר ניתן להגיד גם על המייצגים של האיסלאם הקיצוני. כאשר פעילי דאעש כורתים את ידו של אדם אשר נחשד בגניבה, אין מדובר על מעשה שאינו מוסרי, מהסיבה הפשוטה שמדובר על חוק אשר נגזר מסט ערכים שונה בתכלית מהנהוג במערב, ואל לנו לשפוט אותו בעיניים מערביות. אין זה אומר כמובן שאנחנו לא צריכים לבקר את המעשה. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מאמינים בלב שלב כי החוקים, הנורמות והערכים אשר השתרשו במהלך מאות שנים באירופה ובאמריקה הצפונית הם צודקים יותר ונכונים יותר, אך גם אם אנו נוהגים כך, אותה חלוקה בינארית חוטאת לאמת. אנחנו לא צודקים באופן אבסולוטי, אנחנו פשוט צודקים יותר.

גם אם אתם מסכימים עם הנקודה הזו וגם אם לאו, נשאלת השאלה היכן בכל זאת טמונה הבעיה ברצון הבסיסי שלנו להתמודד עם אידיאולוגיה שונה בתכלית ומנוגדת לזו שלנו? לטענתי – בתפישה המערבית עצמה. אם נשים לרגע את האנטישמיות בצד, שכנראה משחקת גם היא תפקיד בגינויים הניתכים עלינו מכל עבר ובחוסר הרצון לקבל את הנראטיב הישראלי כפשוטו, הרי שאחת הסיבות המרכזיות בגינה באן קי מון ושכמותו מטילים את מלוא יהבם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעוד שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מזוועות נוראיות פי כמה המתרחשות, למשל, מעט צפונה מכאן, היא שהם משוכנעים שאיתנו, בניגוד לשכנינו בסוריה, הם יכולים לדבר, שעלינו הם יכולים להשפיע. ישראל נתפשת במערב כיישות דמוקרטית-ליברלית שניתן לפנות לרציונל שלה. הפרדוקס הוא שאותה תפישה מוחלת גם על החמאס, בעוד שהאחרון כלל אינו מעוניין לשחק לפי החוקים הללו.

פעולותיו של החמאס, כמו גם של שותפיו הרעיוניים אשר הוזכרו קודם לכן, מוכתבים, כפי שכבר ציינתי, על ידי קודקס שונה בתכלית. הסעיפים של אמנת ז'נבה, חוקי המשפט הבינלאומי, כל אותם דברים שנהגו במערב על מנת להתמודד עם זוועות המלחמה בדרכים דיפלומטיות, פשוט לא מעניינים אותו ולא מדברים אליו. המלחמה הזו, אם כן, היא א-סימטרית לא רק בגלל היתרון הצבאי האדיר שיש לצה"ל על חמושי חמאס, אלא גם בגלל הפער העצום, חסר כל נקודות ההשקה, בצורה שבה שני הצדדים תופשים את הלחימה על כל נגזרותיה.

אם נחזור לתפישה המערבית, הרי שחוסר הרצון לראות בסכסוך הנ"ל מאבק אידיאולוגי, יוצר מצב שבו ישראל לא יכולה לנצח. אם נחליט להתמודד עם החמאס בכליו שלו עצמו, הרי שהעולם יראה בנו ברברים (ובהקבלה לנתונים הלקוחים מתוך Freedom House אשר הוצגו לעיל – הצבע הירוק יתחלף בהדרגה לצבעים אחרים, מחמיאים פחות). סביר להניח שאנחנו גם לא רוצים להתמודד עימו בצורה הזו, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מאמינים בה. אם נחליט, מנגד, להמשיך להתמודד איתו בצורה בה אנו מתמודדים עימו בחמישים השנים האחרונות, הרי שהפוקוס ימשיך להתמקד בא-סימטריה הצבאית ובנישול הפלסטיני. הדבר היחיד שיכול להטות את הכף לטובתנו, הוא ההבנה כי מדובר פה במשהו מעט גדול יותר מאשר סכסוך אזורי על אדמה.

הבעיה היא שהפעם האחרונה שהדמוקרטיה המערבית יצאה למלחמה על הערכים והנורמות שלה התרחשה באמצע המאה שעברה. ולא רק זה, אלא שאותה מלחמה גבתה מחיר דמים כה גבוה, עד כי אלו שניצחו אותה עשו הכל ועודם עושים הכל על מנת לא לחזור עליה שוב. בנוסף, מיד לאחריה התחוללה מלחמה אידיאולוגית נוספת, רק שבמסגרתה לא נורתה ולו ירייה אחת, ובסופה שוב ידו של הליברליזם הייתה על העליונה, מה שיצר תחושת אופוריה עצומה במערב, שרק חיזקה בתורה את התפישה האנטי מלחמתית בו הוא החזיק. השלום המדומיין הזה נותר על כנו עד שהמטוס הראשון התנגש במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אולם גם הפיגוע הראוותני ביותר שנעשה אי פעם לא הצליח למוטט לחלוטין את הנאיביות המערבית.

ברם, הנאיביות הזו הולכת ונסדקת מאותו יום ואילך. כל פעם שהמוני מתפרעים רעולי פנים יוצאים לרחובות פריז ומבעירים אותם – היא נסדקת. כל פעם שהעולם מסיט לרגע את מבטו לכיוון עיראק וחוזה בזמן אמת בברוטליות קיצונית במסגרתה ראשים נערפים, נשים נאנסות והחופש נשלל כליל מבני האדם – היא נסדקת. כל פעם שזוועה מקומית, כמו למשל חטיפת הבנות בניגריה, מקבלת פוקוס עולמי – היא נסדקת. ככל שהיא הולכת ונסדקת, כך אט אט מחלחלת גם ההבנה כי למרות ההרג של החפים מפשע בעזה, ישראל היא לא הצד "הרע" בסיפור.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל בעודנו נמצאים כמעט חודש בתוך מבצע "צוק איתן", ולמרות המאמצים הקדחתניים של שלל דיפלומטים מרחבי הגלובוס להגיע להפסקת אש, המילים "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" נשמעות לא פחות מאשר גינויים על הרג האזרחים ברצועה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן לא נשמעה הצהרה משותפת של כל שרי החוץ של האיחוד האירופי בדבר הזכות הבסיסית הזו של ישראל. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לעולם קודם לכן המדינה שבצוותא עם ארצות הברית הפכה את הדמוקרטיה הליברלית מרעיון לפרקטיקה פוליטית, לא אסרה על הפגנות פרו-פלסטיניות בתחומה. אני יכול להמשיך עוד, אבל לדעתי הרעיון הועבר כהלכה.

צריך כמובן לתת את הדעת על כך שישראל בוחרת לנהל את המערכה הנוכחית בצורה מאוד שקולה ומדודה, אך גם אם לוקחים זאת בחשבון, הרי שלפני שש שנים, במערכה דומה להפליא, כאשר העורף הישראלי לא היה ממוגן על ידי כיפת ברזל, כך שהסכנה אשר נשקפה לו הייתה גדולה עשרות מונים, וכאשר מספר ההרוגים בצד הפלסטיני (על פי כל ההערכות השונות) היה נמוך מזה הנוכחי והיחס בין החמושים לבלתי מעורבים ההרוגים היה הרבה יותר שוויוני, הלחץ הבינלאומי על ישראל הופעל ביתר שאת בשלב הרבה יותר מוקדם של הלחימה. זאת אומרת שלפי ההיגיון המבוסס על תקדימים היסטוריים אחרים, המבצע הנוכחי היה צריך כבר להסתיים. אך לא כך הדבר. ניתן לתלות זאת בגורמים נוספים, אך יחד עם הדוגמאות שנתתי קודם לכן, נוצרת התחושה שבכל זאת המערב חווה מעין שינוי מחשבתי בכל הנוגע לסכסוך המדובר.

אין זה אומר כמובן שמישהו יוותר כל כך מהר על הזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגשמת שאיפתם הלאומית. על אחת כמה וכמה כשהפלסטינים עצמם מפוצלים מבחינה רעיונית וקיים פלג מתון הרבה יותר שקיבל על עצמו, לפחות על פניו, את חוקי המשחק הדמוקרטיים ומנסה להגשים שאיפה זו באמצעים דיפלומטיים. אולם בכל מקרה יהיה ניתן לדון על כך ברצינות רק כאשר שחקן מרכזי במשוואה הזו, בדמותו של החמאס, אשר כלל אינו מעוניין ליטול חלק במשחק הנ"ל, יורחק ממנה לאלתר.

האם זה יקרה? כנראה שלצערנו ולצער הפלסטינים עצמם זה לא יתרחש בסבב הנוכחי. המערב אמנם עושה צעדים אל עבר הבנת הבעיה במלואה, אך הוא עדיין רחוק משם. הוא רחוק משם מכיוון שהדם ששטף את אירופה לפני כמה עשורים והאופוריה שאחזה בו לאחר נפילת חומת ברלין עדיין מושרשים בצורה הרבה יותר משמעותית בזיכרון הקולקטיבי שלו מאשר העשן שהיתמר מעל מרכז הסחר העולמי בניו יורק. ימים יגידו אם תיאוריית התנגשות הציוויליזציות של סמואל האנטינגטון, לפיה המאבקים הגדולים של דורנו יתרחשו בין תרבויות שלמות, כאשר המאבק המשמעותי ביותר יתקיים בין זו המערבית לזו המוסלמית, הייתה נכונה (חשוב לי לציין כהערה צדדית כי האנטינגטון גרס כי המאבקים יתחוללו על רקע תרבותי גרידא, בעוד שאני טוען כי קיים גם יסוד אידיאולוגי מנוגד בין האיסלאם הקיצוני למערב הליברלי. בכל מקרה, אני עדיין לא האנטינגטון וכבודו במקומו מונח). אסור כמובן לשכוח כוחות משמעותיים נוספים שמשחקים על פי חוקים שונים מאלו שהגה המערב, כדוגמת רוסיה וסין, שרק מסבכים עוד יותר את התמונה הכללית. אבל זו התקווה שלנו וזו צריכה גם להיות הנחת העבודה שלנו – לגרום לקברניטי הדמוקרטיות הליברליות מעבר לים להבין כי אנחנו והם נמצאים באותו צד, לפחות מבחינה רעיונית.

חלוקת העולם לציוויליזציות אליבא דהאנטינגטון: http://bit.ly/WSHZql

במילים אחרות, גם אם כל הכתוב לעיל לא מהווה אמת מוחלטת וניתן להתווכח עליו, בעולם העכשווי בו אנו חיים לכל דבר כמעט קיים הקשר גלובאלי רחב שצריך לתת עליו את הדעת. על כן, התייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בייחוד כאשר החמאס מעורב בו, כנושא בעל השפעות לוקאליות בלבד, איננו נכון לטעמי. אמנם קל הרבה יותר לכמת קרקע ואדמה מאשר אידיאולוגיה ורעיונות, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מהם בניתוח והבנת המצב לאשורו.

לסיכום רק אגיד שכל אותם אנשים אשר חוזים עולם בו ההבדלים בין בני האדם אינם קיימים, שבו אויבים מכתתים חרבותיהם לאתים, שבו כולנו חיים ביחד בשלום ובאחווה, שבו ההבנה כי שלום עדיף על פני המלחמה מחלחלת ומשתרשת עמוק בבסיס ההוויה האנושית כולה, אינם טועים. אני מעריך שרובנו רוצים להאמין בכך. יכול להיות שהתבונה האנושית תביא אותנו לשם ביום מן הימים, אבל כל עוד המציאות רחוקה משם שנות אור, עדיף לנו להיות בצד האידיאולוגי המוסרי והצודק ביותר שהאנושות הצליחה להמציא עד כה. גם במחיר של שפיכות דמים.

לראות את דה חאה בגודל טבעי: חוויות אישיות מיורו הצעירות

עובד מכין את האצטדיון בנתניה לקראת פתיחת המשחקים. צילום: AFP

לא בכל יום נופל בחלקנו לחזות במו עינינו באירוע בקנה מידה עולמי. על אחת כמה וכמה כזה המתרחש כאן, מתחת לאפנו, בארץ הקודש. מה גם שאנו למודי אכזבות – קיומם של פסטיבלי מוזיקה בינלאומיים העתידים להתקיים בארץ מוכרז בקול תרועה רמה, עד שביטולם הבלתי נמנע מתקבל בקול ענות חלושה; כנסים מקצועיים המבטיחים את נוכחותם של מומחים בעלי שם, המתגלים בסופו של דבר במערומיהם; אפילו הקבוצה של המדינה שצפויה הייתה להגיע למשחק ראווה לטובת קידום השלום ביטלה, או לפחות צמצמה משמעותית, את האירוע המתוכנן בירושלים. כך או כך, כמו בשלל דברים אחרים, אנחנו מרגישים קוסמופוליטים וחושבים שמרכז העולם נמצא איכנשהו על כביש 1, בין תל אביב לירושלים, אבל למעשה נמנים עם אותן מדינות שלא ממש מעניינות לשאר העולם את קצה הבוהן.

לכן, אליפות אירופה בכדורגל לנבחרות צעירות שתגיע לסיומה ביום שלישי הקרוב, הייתה הזדמנות מצוינת לבחון את עצמנו ביחס ליבשת הישנה. כמו כל חובב כדורגל שמכבד את עצמו, לא יכולתי להרשות לעצמי להחמיץ את המאורע, ואולי אף הגזמתי עם ההתלהבות ממנו, מכיוון שבסיכומו של דבר נכחתי בארבעה משחקים, חזיתי בחמש נבחרות שונות, ביקרתי בשני אצטדיונים, ראיתי תשעה שערים ולמדתי את ההמנון האיטלקי על בוריו (זה מה שקורה כשהנבחרת הנ"ל משחקת בשלושה מתוך ארבעת המשחקים אותם פקדתי). אני מניח שאת רוב הדברים שתקראו כאן, ראיתם גם במקומות אחרים (אם על פי הפתגם המפורסם לכל יהודי יש שתי דעות, תחשבו לבד מה קורה כשאירוע בסדר גודל כזה נערך במדינת היהודים. המון דעות), כך שסביר להניח שלא אחדש שום דבר, אבל הרי לכם, בכל זאת, חוויותיי האישיות מיורו 2013.

05/06/2013, אנגליה – איטליה, אצטדיון בלומפילד

השער של אינסינייה מול נבחרת אנגליה. צילום: GettyImages

יום פתיחת המשחקים. ההתרגשות בעיצומה. הניחוח האירופי אותו הבטיחו לנו כל מי שהמילים "ההתאחדות לכדורגל בישראל" רשומות לו בצורה כזו או אחרת בקורות החיים, ממש נמצא על קצה האף. אמנם היא נרגעת במידת מה לאחר שהנבחרת המארחת, כהרגלה בקודש, סופגת במשחק המוקדם שער שוויון בדקה ה-90 ומאבדת הזדמנות יקרה מפז להשיג ניצחון משמעותי להמשך הטורניר, אבל זה לא מה שיקלקל את החגיגה בפאתי יפו.

למשחק אני מגיע עם שני חברים מהלימודים. שלושתנו אוהדי מנצ'סטר יונייטד, כך שאת השיוך הלאומי שלנו ביום הזה לא קשה לנחש. אנחנו עוד מספיקים לשתות בקבוק בירה להעלאת המורל לפני הכניסה לאצטדיון ושמים את פעמינו אל עבר השער הנכסף בו ממוקמים המקומות שלנו. באופן די מפתיע, למרות האנדרלמוסיה היחסית השוררת בחוץ, הסדרנים מבצעים את עבודתם נאמנה והכניסה לא עורכת יותר מכמה דקות. באופן עוד יותר מפתיע, המקומות שלנו אינם תפוסים, ובפעם הראשונה (ולא האחרונה) במגרש כדורגל בארץ, אני מתיישב במקום שהוקצה לי מבעוד מועד.

המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה. מי שהציל את המצב, לפחות מבחינת האווירה, היו שלושה אוהדים איטלקים ואוהד בריטי אחד, שישבו בשורה מאחורינו. אם יש לכם איזושהי תפישה לגבי אוהדים איטלקים ו/או בריטים, סביר להניח שהאוהדים שישבו מאחורינו מתאימים לה כמו כפפה ליד, או קרוב לכך. בכל מקרה, הרבה בזכותם (ופחות בזכות השחקנים על כר הדשא) התעצמה התחושה שהטורניר הזה הוא באמת משהו מיוחד שטרם נראה במחוזותינו.

לאחר אחת מתצוגות השיפוט המחפירות שאני אישית ראיתי בזמן האחרון (פסילת שער חוקי לאנגלים, אי פסיקת פנדל לטובת האיטלקים) ולאחר שנבחרת שלושת האריות הצעירה הפסידה וירדה חפוית ראש (אותו היא לא תרים עד לסופו המר של הטורניר מבחינתה) מכר הדשא, יצאנו שמחים וטובי לב אל מחוץ לתחומי האיצטדיון והתחלנו את מסענו אל עבר הרכב שהחנינו בתחילת הערב בפלורנטין. יכול להיות שעצם העובדה שרוב באי המשחק החליטו על טקטיקה דומה, מנעה פקקי תנועה אדירים המוכרים לנו טוב כל כך ביציאה מאירועים המוניים בארץ. כך או כך, הערב בהחלט הוגדר כהצלחה.

08/06/2013, איטליה – ישראל, אצטדיון בלומפילד

שחקני נבחרת ישראל מאוכזבים לאחר ספיגת השער השלישי מול איטליה. צילום: בני ארדוב

בפעם השנייה באותו שבוע, בהפרש של שלושה ימים, מצאתי את עצמי ביציעי בלומפילד לטובת משחק ממחזור המשחקים השני בבית 1. הפעם, בשונה מהמשחק הראשון, עקב חלקה של הנבחרת הלאומית בהתמודדות, התלווה לחוויה גם רגש פטריוטי עז. לא צריך להיות בעל תואר שלישי במדעי הספורט על מנת להבין שאותו רגש התנפץ לרסיסים מהר מאוד (כנראה שהרגע המדויק הייתה הדקה ה-38 של המשחק וההרחקה הטיפשית של אייל גולסה), אך עוד נגיע לכך בהמשך.

למשחק הזה הגעתי יחד עם זוגתי, אחיה ואחותה ועוד אלפי ישראלים הלהוטים לראות את נבחרתם על אחת הבמות החגיגיות והנוצצות באירופה. גם הפעם הרכב הושאר בסמטאות פלורנטין וגם הפעם הכניסה לאיצטדיון הייתה יחסית מהירה, למרות הנטייה המובנית בעם שלנו להגיע למגרש דקה לפני פתיחת המשחק ולהידחס בצורה נטולת כל סדר ומשמעת ליד השערים.

צריך להגיד את האמת. בתחילת המשחק, ואף לאחר ספיגת השער הראשון מרגלי האיטלקים, הבחורים בלבן שיחקו לא רע. הם היו אומנם נחותים מהיריבים שלהם, אבל ריח התבוסה לא עמד באוויר. כל זה השתנה כמובן עם אותו כרטיס אדום מיותר שהזכרתי קודם לכן. מאותו רגע נראתה הנבחרת הישראלית כאסופה של שחקנים שאין שום קשר ביניהם, כאלה שנקלעו לסיטואציה הזאת שלא באשמתם ולא כל כך יודעים מה מצופה מהם לעשות. לעיתים בכדורגל זה יכול לעבוד, בייחוד אם אסופת השחקנים היא כשרונית מגדר הרגיל ובעלת כושר פיזי יוצא דופן. כמובן שאין זה המצב בכל הנוגע לכדורגלן הישראלי הממוצע, כך ששלושה שערים נוספים שספגנו, בתוספת עזיבת אוהדים המונית החל מהדקה ה-70, שריקות בוז לשחקנים, הקנטתם וההרגשה העגומה המתלווה בדרך כלל למשחקי הנבחרת היו בלתי נמנעים במצב שנוצר.

אך האם הם באמת בלתי נמנעים? כנראה שהפסקה הזאת תישמע מתנשאת, אך בעיניי הקהל הישראלי נהג בצורה לא נכונה, בלשון המעטה, בתבוסה של הנבחרת. שלא תבינו אותי לא נכון, גם לי יש ביקורת עצומה כלפי השחקנים, המאמן, העסקנים, שרת הספורט וכל מי שידו בדבר. לאו דווקא בגלל היכולת, אלא בגלל שאני מאמין שבנתונים הקיימים ניתן וצריך להשיג יותר. אני גם לא חושב שתמיכה בלתי מסויגת היא הפתרון ושביקורת לא צריכה להישמע, ההיפך הוא הנכון. אבל קריאות ה-"אולה" הקצובות שנועדו לערער את ביטחון השחקנים עוד יותר, נטישת היציעים בשלב מוקדם יחסית של המשחק ומפגן התגובות הנזעמות והארסיות שנתלוו לכך, אינן מהוות את הפתרון גם כן. גם אני אוהד כדורגל, וככזה אני יודע שלא ניתן לנתק את האמוציות מהמתרחש על כר הדשא, אבל הצורה שבה זה נעשה לא הלמה לדעתי לא את האירוע, לא את הנבחרת ולא את האוהדים עצמם. בנושא הזה אנחנו עוד יכולים להשתפר.

בכל מקרה, עקב הפסדה של הנבחרת ולמרות המשחק המצוין שהציגו האיטלקים, התחושות היו שליליות ברובן. גם שלושת הקסטות שנרכשו תמורות עשרה שקלים לאחר המשחק, לא הצליחו להמתיק גלולה מרה זו.

 12/06/2013, ספרד – הולנד, אצטדיון המושבה

דייויד דה חאה, שוער נבחרת ספרד, במשחק מול הולנד. צילום: בני ארדוב

לקראת יום רביעי של השבוע שעבר, ההתרגשות שבה ועלתה בכוחות מחודשים. הציפייה לחזות בשתי נבחרות חדשות, שאחת מהן היא ספרד – אימת היבשת וזו שהציגה את הסגל הנוצץ ביותר בטורניר, והשנייה היא הולנד, ששיחקה את הכדורגל הטוב ביותר באליפות עד לאותו הרגע, בתוספת העניין מביקור באחד האצטדיונים החדשים בארץ, אלה שכביכול מבטיחים לנו חוויית כדורגל מהמתקדמות ביבשת, העלו את רף הציפיות לשמיים. מה שהעיב קצת על התרגשות זו הייתה העובדה ששתי הנבחרות הבטיחו את עלייתן לשלב חצי הגמר והעלו הרכבים יחסית משניים על מנת לאפשר לשחקנים הבכירים יותר לנוח לקראת המשך ההתמודדויות.

כאן, בשונה מהמשחקים בבלומפילד, עקב כביש הגישה היחיד לאצטדיון וחוסר התרגול של הקהל הישראלי בהגעה אליו, נרשמו פקקים הן בכניסה והן ביציאה מהמשחק. למזלי, השכלתי לשעות לעצתו של חברי שגר בקרבת מקום והצעתי לבעלה של אמי, איתו הלכתי למשחק, להחנות את הרכב באחד הרחובות הסמוכים לאצטדיון. כך, למרות הפקקים, הגענו כרבע שעה לפני פתיחת המשחק לכניסה למגרש. ופה, בשונה מבלומפילד, בעקבות כמות האנשים העצומה שהגיעה סמוך לפתיחת ההתמודדות, נוצרו תורים ארוכים מאוד בכניסות לשערים. ככל שהדקות נקפו, הסדרנים החלו להקל ראש בבדיקות המדוקדקות טרם הכניסה, מה שהקל קצת על העומס וגרם לנו בסופו של דבר לפספס רק את הדקה הראשונה של המשחק.

גם כאן, בדומה לשני המשחקים הראשונים בהם נכחתי, המקומות המסומנים נשמרו ופרט למקרים נקודתיים ששמתי לב אליהם במהלך המשחק, הרושם שנוצר היה שהאוהד הישראלי הממוצע השלים עם רוע הגזירה והחליט להתיישב במקומות הנקובים על כרטיסו (שזו כבר מהפכה של ממש). בשונה מהמשחק הראשון, בו הייתה חלוקה די שוויונית בין האוהדים המקומיים אשר עודדו כל אחת מהקבוצות המשחקות (עם נטייה קלה לכיוון האיטלקים), במשחק הזה היה יתרון ברור לאוהדי ספרד. כמובן שאין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שברצלונה, כפי שכבר ציינתי בתחילת הטקסט, הינה הקבוצה של המדינה ושלריאל מדריד, יריבתה המרה, ישנו קהל אוהדים גדול יחסית בארץ. אם כן, קריאות "אספניה, אספניה" קצובות היו מנת חלקנו באותו ערב, מה שתאם גם את המתרחש על המגרש. הספרדים, שנתנו אמנם מנוחה לחלק הארי של שחקני ההרכב הראשון, היו עדיפים מן הרגע הראשון על ההרכב המשני של הולנד. גם במקרה הזה, כמאמר הקלישאה החבוטה, המזל הלך עם הטובים, כאשר גם ההולנדים הגיעו ללא מעט הזדמנויות, אך השכילו להחמיץ את כולן. המשחק הסתיים בניצחון 3-0 מוחץ של הספרדים אשר נתנו את הגושפנקא הסופית להיותם הפייבוריטים לזכייה באליפות.

האצטדיון עצמו בהחלט הותיר בי רושם של מבנה ספורטיבי מהרמה הגבוהה ביותר. מהבחינה הזאת, כנראה שאירופה באמת כבר כאן.

 15/06/13, איטליה – הולנד, אצטדיון המושבה

והנה, בלי שאשים לב, הגיעה העת לסור שוב אל עבר פתח תקווה, למשחק האחרון אותו אפקוד במסגרת אליפות אירופה לנבחרות צעירות. הפעם התלוותי לשני חברים, חברה וזוגתי (אשר ניאותה, באופן מפתיע, ללכת למשחק נוסף, למרות שכדורגל אינו מהווה את כוס התה שלה, ועל כך הערכתי הכנה).

בפעם הראשונה נאלצנו להגיע למשחק באמצעות תחבורה ציבורית, מפני שלא היה ברשותנו רכב. מכיוון שהמשחק נערך במוצאי שבת, אתם בוודאי מתארים לעצמכם שמדובר היה בחוויה לא הכי נוחה שיכולה להיות. כל זה יכל להימנע, מכיוון שהאצטדיון ממוקם בסמוך לתחנת רכבת. אך מכיוון שהיגיון בריא לא נכלל כנראה עם המעלות של מי מהנהלת רכבת ישראל ו/או ההתאחדות לכדורגל, הרכבת הראשונה להגיע לתחנה נקבעה לשעה עשר וחצי לערך, שעה לאחר פתיחת המשחק. לא משנה העובדה כי מדובר בחצי הגמר של הטורניר ושהשבת יצאה כשעה לפני המשחק, כך שבהחלט ניתן היה לחרוג מלוח הזמנים הרגיל ולהפעיל קו מיוחד שיגיע לאצטדיון. יתרה מכך, קווי האוטובוס המגיעים לפתח תקווה שאינם פעילים במוצאי שבת לא הופעלו גם הפעם, מה שהותיר את האפשרות היחידה להגעה מתל אביב על שני קווים העוצרים בז'בוטינסקי והליכה לא קצרה משם ברגל.

כל זה לא מנע מאיתנו להגיע בשעה היעודה ולהתייצב בשערי האצטדיון כעשרים דקות-רבע שעה לפני פתיחת המשחק. הפעם, הרושם שנוצר אצלי היה שהתורים התקצרו קמעה מהביקור הקודם במקום, כך שנכנסנו בזמן. וכאן, לראשונה בטורניר, נתקלתי בפרצופו של הישראלי המכוער המוכר לנו היטב. בהגיענו למקומות שלנו, נתקלנו בשני גברים, בשנות השלושים לחייהם, אשר סירבו לפנות עבורנו את המקומות. יתרה מכך, אחד מהם גם הוסיף משפטים בסגנון: "יאללה טוס מפה" כשהפצרתי בו לקום מהכיסא. אני מניח שיש כאלה שיגידו "נו אז מה? ככה זה מתנהל בארץ, לטוב ולרע. בוודאי היו מקומות פנויים אחרים", וחלק מזה בוודאי יהיה נכון. כך זה אכן מתנהל בארץ, אך אין זה אומר שכך זה צריך להתנהל. בייחוד באליפות אירופה, באצטדיון חדש, בו המקומות הינם מסומנים. מעבר לכך, התעקשתי לשבת בסמוך לחבריי, הרי הליכה למשחק כדורגל, בראש ובראשונה, היא בגדר אירוע חברתי, וככזה, אין שום סיבה שאשב רחוק מהם, כאשר מראש רכשתי חמישה כרטיסים במיוחד עבור סיבה זו. בכל מקרה, נאלצתי לקרוא לסדרן, שעשה כל שביכולתו על מנת לפתור את הסיטואציה במגוון דרכים יצירתיות, כגון הושבתי בשורות/מושבים אחרים, אך לבסוף ביצע את עבודתו נאמנה, הקים את גוזלי המקומות הסוררים והושיב אותנו במקומות המיועדים לנו. רק אסכם ואומר שלכל ההתרחשות התלוותה תחושה של ניצחון הטוב על הרע, שאינה קורית לעיתים קרובות בחיינו, וחבל שכך.

אם לתאר את המשחק עצמו, הרי שהוא לא התעלה לרמה גבוהה. ההולנדים היו טובים יותר לאורך רוב דקות המשחק ואילו האיטלקים, כהרגלם, הציגו הגנה חזקה והתקפה מסודרת, מה שבסופו של דבר איפשר להם לנצח 1-0 ולעלות לגמר מול הספרדים. סלידתי מהכדורגל האיטלקי רק התגברה בעקבות המשחק, כאשר החל מהדקה ה-70 לערך נקטו השחקנים בכחול בטקטיקה של שכיבה על הדשא והתחזות לפצועים במרווחים של כמה דקות כל פעם. זה היה מכוער ולא ספורטיבי, אבל זו גם דרך להגיע לגמר. מילה טובה צריכה להינתן לאוהדים של נבחרת האורנג', אשר חרף ההפסד נשארו במקומותיהם דקות לאחר סיום המשחק וכיבדו את שחקניהם בעידוד ובמחיאות כפיים.

את הדרך חזרה כבר עשינו ברכבת המיוחלת, מה שרק הגביר את המרמור לגבי הדרך הלוך אשר הייתה ארוכה לאין שיעור.

 ולסיכום, מספר מילים על הטורניר באופן כללי

אבי וגיא לוזון. צילום: ראובן שוורץ

למרות שמילים אלה נכתבות בחריקת שיניים, מגיעה הערכה רבה לאבי לוזון, יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, על עצם הבאת האליפות לארץ הקודש. כל אותם דברים שבגינם עצם אזכור שמו גורם לחלחלה בקרב אוהדי הכדורגל בארץ – הנהנתנות, העסקנות, המעטה הנוצץ והריקבון השורר מבפנים, שירתו במקרה הזה את לוזון (ואותנו בעקיפין) נאמנה. אלמלא היותו מקורב לדרגים הגבוהים באופ"א, הטורניר לא היה מגיע לארץ גם בעוד 50 שנה. אז עקב העובדה שניתנה לנו האפשרות לחוות מעט מהכדורגל האירופאי, לראות את דה חאה מתעופף לפינות השער, את וראטי מוסר מסירות על 40 מטר, את איסקו מלהטט עם הכדור ועוד כהנה וכהנה מחזות שהתרגלנו לראות רק על מסכי הטלוויזיה, לא נותר אלא להגיד ללוזון תודה.

בניגוד לאבי, אחיינו, גיא לוזון, מאמן הנבחרת הצעירה של ישראל, לא זכאי לשום מילות הערכה לדעתי. הזחיחות, הביטחון העצמי המופרז, ההתנשאות, הבהמיות וכל שאר התכונות השליליות של לוזון הצעיר, הציפו בפעם המי יודע כמה את כל מה שמקולקל בכדורגל הישראלי. גם ארבעת הנקודות אותן השיגה הנבחרת, בגינן לא ניתן (וגם לא צריך) להכתיר את הטורניר ככישלון, אינן מחפות על תצוגת האימים הקרויה גיא לוזון. החל ממסיבת העיתונאים הביזיונית בה נכח סוכנו דודו דהאן, דרך ההצהרות התלושות מהמציאות לאחר התבוסה מול איטליה וכלה בפרץ השמחה הבלתי פרופורציונלי לאחר הניצחון על האנגלים, לוזון הציג את כל מה שאוהד הכדורגל הממוצע רוצה להוקיע מהכדורגל המקומי. אולי, כדבריו של לוזון עצמו, אף נבחרת ישראלית לא תתקרב להישג אותו הוא השיג בטורניר הנוכחי בחמשת העשורים הקרובים, אך עם מייצגים כאלה של הכדורגל הישראלי, אולי עדיף גם שזה לא יקרה.

לסיכום, היה טוב וטוב שהיה. ניתן רק לקוות שגם בתחומים אחרים המדינה שלנו תצליח לארח אירועים אוניברסליים ברמה שכזאת. גם לנו, הישראלים, מגיע לפעמים להינות. ו-Viva España, אני מניח.

עמידה בתורים, קישים ומוזיקת ג'אז: נאום אובמה כפי שהוא נראה ונשמע מתוך בנייני האומה

ברק אובמה בנאום בבנייני האומה (צילום: רויטרס)

עשן לבן לא יצא מבנייני האומה בירושלים בסופו של הנאום של ברק אובמה וספק אם יצא עד לסוף ביקורו במחוזותינו. הנשיא האמריקאי עשה ככל שביכולתו על מנת להצטייר בעיניי הציבור הישראלי כבן המשפחה האבוד אשר שב סוף סוף אל ביתו, וכנראה גם הצליח בכך, אך בשורה חדשה לא יצאה מפיו.

אבל נתחיל מהתחלה. בשעה 10:30 בבוקר של יום חמישי, התכנסנו, כ-150 סטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בסמוך לאוניברסיטה על מנת להתחיל את מסענו (שיתגלה מאוחר יותר כמסע די מתיש) אל עבר בנייני האומה בירושלים. שם עתיד יהיה ברק אובמה, הנשיא ה-44 של ארצות הברית, לשאת את נאומו לאזרחי ישראל, בדגש על דור העתיד, שהוא כמובן אנחנו – הסטודנטים. קיבלנו חולצות אחידות בצבע כחול כהה עם לוגו של האוניברסיטה, אשר במבט ראשון נראו די מזעזעות (אבל רק עד שנתקלנו בסטודנטים של שאר האוניברסיטאות. מקווה שהם יסלחו לי) ותגי שם. התכבדנו, שתינו ויצאנו לדרך. ייאמר לזכותה של אגודת הסטודנטים שבכל הנוגע לארגון של היום מבחינתה, הכל בוצע על הצד הטוב ביותר.

בשעה 12:30 הגענו לבנייני האומה ושמנו פעמינו לשער הכניסה למתחם. היינו בין הקבוצות הראשונות שהגיעו, לכן התמקמנו יחסית בחזית התור. שעת פתיחת השערים אשר צוינה על ההזמנה לאירוע הייתה 13:00, לכן הנחנו שלא נותר לנו זמן רב לחכות עד שיפתחו את השער המיוחל. ככל שהדקות נקפו, עוד ועוד קבוצות החלו להגיע לכניסה. כל מי שאי פעם חיכה בתור המכיל ישראלים, יודע בוודאי שזה המקום האחרון בו ניתן למצוא סדר וארגון. אני לא אכביר במילים ואגיד רק שכמות הדחיפות והצעקות לא ביישה תור ממוצע של חיילים בעודם מנסים לעלות על אוטובוס לצריפין. מיותר כמובן לציין שכל הסיטואציה הזאת התרחשה תחת השמש הקופחת (שלשם שינוי באמת הייתה קופחת) וללא שתייה. מיותר עוד יותר לציין שב-13:00 שום שער לא נפתח והיינו צריכים לחכות כחצי שעה נוספת. אולי בפנים זה אמריקה, אבל בחוץ זה לחלוטין ישראל.

דווקא הבידוק הביטחוני, זה שכל כך חששנו מפניו (לא מעצם הבידוק, בכל זאת, אנחנו מורגלים לכך, אלא מעצם הזמן שהוא ייקח), עבר בצורה יחסית מהירה ומסודרת. בזמן ההמתנה אליו, לאחר שכולם נרגעו מהחוויה הלא נעימה בה התחלנו את היום, סוף סוף הצלחנו לנהל שיחות עם מוזמנים אחרים לאירוע. על פני כולם ניכרה ההתרגשות. היו שם סטודנטים מאוניברסיטאות אחרות, תלמידות תיכון, חיילים ואנשים בעלי קשרים מאוד טובים במסדרונות הנכונים. בסופו של דבר נכנסנו לבניין עצמו כשעתיים וחצי לפני תחילת הנאום. אפשר להמשיך ולהתלונן על כך שהאוכל היחיד במתחם היה קיש שעלה 40 שקל ולתת אינספור פתרונות למצב שתיארתי קודם, אבל אני לא כאן כדי להתקטנן, אז אמשיך ברשותכם.

לאחר שכילינו את זמננו באכילת הקיש המדובר ובשיחות חולין ביננו ובין עצמנו, נכנסנו לאולם. בפנים בהחלט הרגשנו אמריקה. עשרות דגלי ארצות הברית (וישראל כמובן) על הבמה, מוזיקת ג'אז מתנגנת ברקע, אנשי תקשורת בכל מקום. עד הגעתו של אובמה ניצלו המוזמנים את זמנם בצילום של הסביבה (ובעיקר של יונית לוי). כעשרים דקות לפני תחילת הנאום עלו שתי זמרות בזו אחר זו לבצע את המנוני שתי המדינות. כעשר דקות לפני תחילת הנאום ניכרה תכונה רבה בקרב המוזמנים כאשר מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, נכנס לאולם. אך היה זה רק מתאבן לקראת הדבר האמיתי.

ברק אובמה נכנס היישר לבמה לקול תשואות רמות של הקהל (שיחזרו על עצמן פעם אחר פעם לאורך הנאום, לפעמים אף כמה פעמים במהלך אותו משפט ויהפכו את כל החוויה למעצבנת קצת יותר) בשעה 16:40. לפני שאני מתייחס לתוכן דבריו, חשוב להגיד עליו כמה מילים בתור נואם. אובמה הוא נואם בחסד עליון, אין דרך אחרת להגדיר את זה. אם רטוריקה היא אכן אומנות, הרי שנשיא ארצות הברית הוא רב אמן. המילים בעברית שנזרקות לאוויר בדיוק ברגעים המתאימים לכך, הבדיחות מפעם לפעם, העלייה והירידה בטון הדיבור בהתאם לרחשי הקהל, התגובה הפנומנלית להתפרצות לדבריו. אובמה לא רק אמן, הוא רוק סטאר. הוא מלהיב את הקהל בדבריו כפי שאף פוליטיקאי אחר, לפחות כזה שאני ראיתי, לא מסוגל לעשות. הוא "קונה" את המאזינים שלו מרגע כניסתו לאולם.

התוכן של דבריו, לעומת זאת, היה פחות מהפכני, אם בכלל. הנשיא לא אמר שום דבר שלא שמענו קודם לכן. האם אנחנו רוצים שלום? בוודאי שכן. האם הפלסטינאים רוצים מדינה? בוודאי שכן. האם פתרון שתי המדינות הוא הפתרון האופטימלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני? סביר להניח שכן. אנשים בקהל ובבית שמראש האמינו במשנתו של אובמה, העמיקו באמונתם. מנגד, אנשים שהתעייפו מהרטוריקה הזאת או כאלה שאינם מאמינים בפתרון שכזה ביטלו במחי יד את דבריו בטענה כי מדובר באוטופיה בלתי ישימה. וכאן בדיוק קבור הכלב. אני מניח שכל בר דעת שחי על פיסת האדמה הזאת מבין שדרוש קצת יותר מ-"שלום שנעשה בין אנשים ולא בין מנהיגים" ו-"הורים ישראלים שרוצים שגם הילדים הפלסטינאים יזכו בעתיד טוב יותר". כנראה שמהחדר הסגלגל דברים נראים בצורה הרבה יותר פשטנית מאשר הם נראים משדרות או מבית לחם (שלא נדבר על רצועת עזה שכמעט ולא הוזכרה בנאום). אבל, וזה אבל גדול מאוד, בניגוד לפוליטיקאים מקומיים מהם מאסנו עד כדי בחילה, אני מאמין לו. אני מאמין לו שהוא באמת ובתמים רוצה לעזור לנו בתור חבר, כפי שהוא הגדיר את עצמו ולא בתור איזושהי דמות פטרונית שמרגישה מחויבת לצאת ידי חובה. אולי נשביתי בקסמיו של הנשיא אובמה, אבל אני רוצה להאמין שלא מדובר במס שפתיים בלבד. נותר רק לקוות שישקיע ולו את כמות האנרגיה המזערית שהושקעה על ידו בנטיעת העץ בגינתו של פרס, בניסיון לפתור את הסכסוך. עם זאת, עליו לעשות שיעורי בית. איראן, החמאס והסביבה ה(עוד יותר)עוינת שנוצרת סביבנו הם לא הערות שוליים, הם חלק מהתמונה המלאה.

שתי נקודות נוספות שחשוב להעלות בהקשר של נאומו של אובמה נוגעות לקהל אשר הגיע לאירוע. קודם כל, ולמרות שאין בידי את הנתונים המדויקים, נוצר אצלי הרושם שרוב הקהל לא היה מורכב מסטודנטים. בהערכה גסה היחס היה 60:40 לטובת אלה שאינם סטודנטים. אין כאן כמובן שום בעיה מהותית, אבל זה נראה קצת תמוה שנאום אשר הוגדר בתור "נאום לסטודנטים", יהיה מאוכלס ברובו בתור אנשים שאינם כאלה. הנקודה השנייה קשורה להרכבו של קהל זה. שוב, אין בידי נתונים מדויקים, אך חלקים די גדולים מהאוכלוסייה הישראלית הודרו במתכוון או שלא במתכוון מהאירוע. את הערבים, החרדים והמתנחלים אשר נכחו באולם ניתן היה לספור על שתי ידיים. יותר מכך – אם הקהל לא היה מורכב ברובו מתל אביבים אשכנזים טיפוסיים (לא במטרה להעליב אף אחד, זו ההגדרה ההולמת ביותר של הקהל שנכח במקום), אני בספק שמחיאות הכפיים היו נשמעות בעוצמה ובתדירות רבה כל כך. אמנם הנאום כוון לכל אזרחי ישראל ואני מניח שלא מעט מהם צפו בו מהבית, האפקט (התקשורתי, בכל אופן) אשר נוצר כתוצאה מתמיכה בלתי מסויגת וקולנית כל כך במקום ההתרחשות עצמו הינו די גדול. אני לא רוצה להאשים אף אחד (מה גם שאצלנו באוניברסיטה בוצעה הגרלה לחלוקת הכרטיסים וכך גם באוניברסיטאות אחרות), אבל זה היה קהל שלאובמה היה קל מאוד להתמודד איתו (פרט לסטודנט שהתפרץ במהלך דבריו לא נרשמו הפרעות לכל אורך הנאום). השורה התחתונה היא שהיושבים באולם ייצגו פלח מאוד מסוים של האוכלוסייה הישראלית על שלל גווניה, פלח שלאו דווקא מייצג את הלך הרוח ברחוב הישראלי.

אם לסכם את היום באמצעות המטאפורה שהעליתי בהתחלה, הרי שאובמה נמצא אולי באולם, אבל גם אנחנו וגם הפלסטינאים נמצאים באותו תור בלתי נגמר מחוצה לו, דוחפים ומקללים, ללא פתרון נראה לעין. על פי נאומו מסתמן כי אובמה מצפה שניכנס כולנו לאולם ונמחא לו כפיים בהתלהבות, בעוד שהפתרון כנראה יגיע ברגע שהוא יצא החוצה, יסתכל עלינו וינסה להבין את שני הצדדים בצורה מעמיקה יותר.